מעשה באחד מגדולי הדור שליט"א שאוותה נפשו לקיים מצוה יקרה של פדיון פטר חמור, וקנה אתון מבכרת וילדה זכר בבעלותו, ומינה כהן צדיק ותלמיד חכם ועשה מצות פדיון פטר חמור ברוב עם והקנה את הכבש במתנה גמורה תמורת החמור להפקיע איסורו של הפטר חמור.
לאחר הפדיון חזר וקנה את הכבש מהכהן כדי לקיים בו מצות שחיטה ונתינת הזרוע לחיים וקיבה לכהן ולחלק את הבשר לתלמידי חכמים ולעשות קלף מהעור וציצית מהצמר, ולקח את השה לבית המטבחיים לשחיטה ובדקו את הכבש ונמצא בו סירכא והטריפו את השה, ומכרו את הבשר לגוים בעשרת אלפים לירות והחמור היה שווה שלשת אלפים לירות.
והגדול הנ"ל נתעורר בשאלה שהרי אין פודין בכבש טריפה ויוצא שלא קיים מצות הפדיון וברכתו היתה לבטלה.
פדיון בטריפה ששווה יותר מהחמור
נחלקו גדולי הדור אם יצא ידי המצוה כיון שמבואר בגמרא שיכול לפדותו בשוויו גם בכסף ושוה כסף, אם כן גם אם הכבש הוא טריפה ואינו כשר לפדות בו כדין כבש אבל חל הפדיון מצד שוויו שהרי גם לאחר שנטרף נמכר במחיר הרבה יותר משווי החמור.
אלא שדנו בזה שהרי בשעת הפדיון היתה כוונתו לפדות בתורת כבש ולא נתכוון לפדות בשוויו, והאריכו בזה בספר ילקוט פטר חמור בחלק התשובות, ונבאר עקרי הצדדים.
הנה בגמרא בכורות (דף יא) אמר רבי יהודה בשם ריש לקיש שאם אין לו כבש לפדות בו יכול לפדות את החמור בשוויו, לא אמרה התורה בשה אלא להקל עליו שיוכל לפדות בכבש קטן שזול יותר מהחמור.
ולשון הרמב"ם והשו"ע אם אין לו שה לפדותו פודהו בשוויו, וכתב הבית יוסף שמשמע שאם יש לו שה צריך לפדות דוקא בשה, אבל הרא"ש והטור כתבו שאפשר לפדות או בכבש או בשוויו, והדרך אמונה (פי"ב מבכורים הי"א) האריך לבאר דגם להרמב"ם יועיל בדיעבד גם כשיש לו שה, והוסיף שדעת הדברי חמודות שאף להרמב"ם מותר לפדות בשויו, ומה שנקט אם אין לו שה כלשון הגמרא, משום שאם יש לו שה זול למה יפדה בשוויו כשיכול לפדות בזול, אבל ודאי אם רוצה לפדות בשוויו רשאי.
מעתה יש לדון במה שנחלקו גדולי הדור אם מאחר שדעתו היתה לפדות בכבש לא נתכוון לפדות בתורת שוויו, או שמא מאחר שמ"מ רצה לפדות בדרך המועיל, אם לא מועיל בתורת כבש כיון שנתברר שהוא טריפה יועיל עכ"פ בתורת שוויו, כיון שדעתו ורצונו לפדות.
והביאו ראיה בגמרא בקידושין (מח) שהמקדש אשה בשטר פסול, שמים את הנייר ואם הוא שווה פרוטה הרי היא מקודשת בתורת קדושי כסף הואיל ודעתה על הנייר, כן דעת חכמים בברייתא וכן נפסק להלכה, הרי שמועיל גם באופן שלא נתכוון אליו בפירוש.
אך מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א בדרך אמונה פי"ב מבכורים כתב שהגרעק"א הוכיח מאותה גמרא להיפך, מזה שהוצרכנו לטעם שדעתה על הנייר, משמע שאם לא היה דעתה על הנייר אלא שהגרעק"א הביא גמרא בב"מ (דף יא) שמי שנפל על הפקר במטרה לקנות אותו לא קונה בקניין ד' אמות, הואיל ונפל גילה בדעתו שמעונין לקנות ע"י הנפילה ולא ע"י קנין ד' אמות, ונפילה אינה קונה, וכתב הנמוקי יוסף שדוקא בגלל שקנין ד' אמות הוא מדרבנן יכול לסרב לקנות בו, אבל קנין המועיל מן התורה לעולם קונה אף שנתכוון לאופן אחר, ע"ש מה שתי' בזה.
והקהילות יעקב קידושין סי' א' כתב שרק בקנין כסף צריך להתכוון שיהא לתמורת הדבר, לכן בקידושין הוצרכנו לטעם שדעתה על הנייר.
ומרן בנו בדרך אמונה כתב שלפי דברי הבה"י לגבי פדיון פטר חמור יועיל בשוויו.
והוסיף לומר שבפדיון פטר חמור, הפדיון בכבש ובשוויו שניהם ענין אחד ויועיל הפדיון בשוויו אף שלא נתכוון לו בפירוש.
העולה להלכה
להלכה נראה שבעיקר מועיל הפדיון מדין שוויו, אך לכתחילה כתבו בספר ילקוט פטר חמור שכשפודה בשה יאמר בפירוש שלהצד שהכבש טריפה יחול הפדיון מדין שוויו.
ויהי רצון שנזכה לקיים את כל המצוות כהלכתם.