"בארבעה עשר לחודש בין הערבים פסח לד'" (כ"ג, ה')
את המעשה שמעתי בימי חול המועד פסח, מפיו של יהודי יקר שבערכין, הרה"ח ר' שמעון שלום אייזנטל שליט"א. לפני ארבע שנים, בחודש אב, נפטרה אמו הרבנית רחל אייזנטל ע"ה, בזקנה ושיבה טובה, והותירה אחריה משפחה לתפארת, בנים ובנות להם נכדים ונינים בלי עין הרע. הם ישבו בירושלים, וכשהגיע ערב שבת, הם סגרו את הדלת והחלו להתארגן עם ההכנות האחרונות לקראת שבת.
כשנשמעו נקישות על הדלת הם פתחו אותה, ומאחוריה עמדה אשה לא מוכרת, שביקשה להיכנס ולנחם את בנות המשפחה. ניסו להסביר לה שהשבת מתקרבת ושהן צריכות להתארגן, אבל היא אמרה שהיא באה מרחוק, ומיד במוצאי שבת היא צריכה לנסוע בחזרה, אם לא עכשיו, לא תהיה לה עוד הזדמנות לנחם אותן, והיא ממש חייבת להיכנס ולנחם.
האבלות הסתכלו זו על זו ולא הבינו, אשה שהן לא מכירות בכלל חייבת לנחם אותן, ולא מוכנה לוותר בשום אופן?
כשראו כמה זה חשוב לה, חזרו כל האחיות לכיסאות הנמוכים, התיישבו, והמנחמת האלמונית התיישבה שם ואמרה להן: "אתן לא מכירות אותי, אבל אני מכירה אתכן. אמא שלכן וגם אתם, הבנות והבנים שלה, שיניתם את החיים שלי ושל כל המשפחה שלי…"
או אז היא הישירה את מבטה לאחת אחיות ואמרה לה: "את היית המורה שלי! את לא זוכרת?".
ואכן, לפני עשרות שנים, אחת מבנותיה של הרבנית רחל אייזנטל, היתה מורה בבית ספר של החינוך העצמאי באחת מערי השדה, בית ספר שהתלמידות שלמדו בו באו מבתים של קירוב. היא היתה אז נערה, התגוררה בבית הוריה, ומדי יום היתה נוסעת ללמד בבית הספר הזה, כדי לזכות לקרב רחוקים.
כשעמדו הבנות לצאת לחופשת הפסח, היא נפרדה מכל תלמידה באופן אישי, ואיחלה לה 'פסח כשר ושמח'. כשהיא הגיעה לאחת התלמידות, לצורך העניין נקרא לה 'שרה', אמרה לה המורה הצעירה "פסח כשר ושמח שרה", ואז היא ראתה ששרה פורצת בבכי.
"למה את בוכה?", היא שאלה, ושרה השיבה: "לא כשר ולא שמח…". המורה דרשה להבין למה היא מתכוונת, והתלמידה סיפרה לה שההורים שלה באו שניהם ממשפחות חשובות מאוד במרוקו, משפחות של מסירות נפש לתורה ולשמירת המצוות, אבל הם עצמם שוכנו באיזה קיבוץ של 'השומר הצעיר', ועברו תהליך מהיר של השלת כל סממן דתי…
"בבית שלנו אוכלים חמץ בפסח", היא אמרה, "לא חוגגים בכלל. זה סתם חופש כמו בחופש הגדול…".
המורה הזדעזעה לשמוע על כך, ולרגע עברה בה מחשבה להזמין את התלמידה אליה הביתה לליל הסדר, אבל בבית היו בלי עין הרע 12 ילדים ועוד שני הורים, והיא לא הרגישה בנוח להזמין תלמידה לכזה בית צפוף ועמוס…
כששבה הביתה היא סיפרה על כך לאמה, והיא הזדעקה ואמרה: "בוודאי שתזמיני אותה אלינו, אי אפשר להשאיר אותה בבית שבו היא תאכל חמץ, אם הילדה רוצה להיות במקום שבו שומרים את הפסח כהלכתו!".
וכך הוזמנה הילדה לשהות בחג הפסח, מתחילתו ועד סופו, כולל כל ימי חול המועד, בביתה של משפחת אייזנטל…
"אני שרה", אמרה המנחמת לאבלות ההמומות שזכרו אותה במעומעם. "באותה שנה שלמדתי בבית הספר של החינוך העצמאי, היה זה רק ניסיון. התוכנית שלי היתה לעבור בסופה של אותה שנה ללמוד בבית ספר ממלכתי חילוני. לא חשבתי להיות דתיה ושומרת מצוות, פשוט שכנעו את ההורים שלי שכדאי להם לשלוח אותי, שיהיו לי קצת מושגים ביהדות, אבל זה היה אמור להיות משהו זמני בלבד.
"אותו חג פסח שחוויתי בביתכם, הקסים אותי", היא המשיכה לספר כשדמעות חונקות את גרונה. "ראיתי איך נראית משפחה חרדית עם חינוך איכותי, ראיתי כמה כיף לכם לשמור מצוות, החלטתי שגם אני רוצה כזה בית! נשארתי בבית הספר, המשכתי לסמינר, והתחתנתי עם בן תורה אמיתי, הקמתי בית לתפארת, ב"ה יש לי בעל אברך וילדים שלומדים בישיבות הטובות ביותר! והכל בזכות הלב הרחב של אמא שלכם, שלא יכלה להשאיר אותי במקום שבו אוכלים חמץ בפסח.
"לא זו בלבד", הוסיפה וסיפרה, "בעקבותיי חזרו בתשובה כל שבעת אחיי, כולם בני תורה, ואחד מהם דמות מוכרת וחשובה בתנועת התשובה.
"עכשיו בין הזמנים, החלטנו להחליף דירה עם משפחה בירושלים, והצלחנו למצוא ב"ה דירה. הגענו לכאן לשבת, ובמוצאי שבת אנחנו חוזרים הביתה, אבל כשירדתי מהטנדר בכניסה לבניין שבו אנחנו מתארחים, ראיתי מודעת אבל עם שם מוכר מאוד: הרבנית רחל אייזנטל. ראיתי את הכתובת בתחתית המודעה, והבנתי שאני נמצאת ממש ליד הבית שלכם. אמרתי לילדים שלי שאני חייבת לעלות לנחם אבלים, כי אני מכירה אתכם…
"הילדים שלי אמרו לי: 'אמא, את מכירה את כל העולם!', כי אני עוסקת בעצמי בקירוב רחוקים, ובאמת מכירה אנשים רבים, אבל עניתי להם: 'לא ילדים יקרים שלי. את משפחת אייזנטל אני מכירה באמת! זאת המשפחה שנתנה לי את החיים! חיי תורה ומצוות, אותם אני באמת חייבת לנחם!'…".
הרב אייזנטל שליט"א סיפר לי זאת בימי הפסח, ללמוד כמה השגחה פרטית! אחרי ארבעים שנה בדיוק, כשהם יושבים שבעה, אותה אשה מחליפה דירה בבניין סמוך לבית אמו, והכל כדי שידעו עם אלו מטענים עלתה אמם לבית דין של מעלה…
אך אנו רוצים ללמוד מכך לנושא שלנו: מדובר במשפחה שפרקה כל עול, הנערה הצעירה אף היא לא היתה אמורה להיות שונה, חג פסח אחד שהיתה בחיקה של משפחה חמה ואוהבת, שינתה את החיים שלה, ובעקבותיה חזרו בתשובה גם כל האחים שלה, והמשפחה כולה חזרה למורשת האבות היקרה והנפלאה שלה. –כי הכוח הזה טמון בנפשו של כל יהודי ויהודי, כוחו רב להגיע רחוק מאוד בגדלות בעבודת ד', רק צריך לפתוח לו את הלב! – ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו.
אני רוצה לשאול שאלה שקשורה לפרשת השבוע הקודמת, פרשה 'הקהל': באים כל ישראל בחירוף נפש למעמד הקהל, אנשים נשים וטף. לא היה זה דבר פשוט כלל בתנאי התחבורה של ימי קדם, משפחות-משפחות עברו מסע מפרך על עגלות רעועות במשך חמש עשרה יום, והנה הם מגיעים סוף סוף לירושלים.
היינו מצפים שיפתחו להם שולחנות עמוסים בכיבוד עשיר, ויביאו דרשנים שיישאו בפניהם נאומים של שבח והלל, על המאמצים הרבים שהשקיעו כדי לבוא לכאן, וכמובן בסופו של דבר לתת כמה תזכורות חשובות, על מצוות כאלו ואחרות שיש להתחזק בקיומן, ובשמירת הפרטים והדינים שלהן.
גם במדבר, כשהתכנסו אימהות על כל הילדים, זה לא היה דבר קל. כולם עזבו את כל עיסוקיהם והתכנסו כאיש אחד לשמוע את דבריו של משה רבנו. זה לא היה כזה קשה כמו לעלות לירושלים, אבל עדיין, היינו מצפים שיכבדו אותם ולבסוף יזכירו כמה תזכורות חשובות.
אבל בפועל, מה קרה כשהגיעו היהודים הללו להשתתף במעמד 'הקהל'? באים אותם יהודים בחירוף נפש, ומקבלים במעמד צרורות של פקודות. עוד 'לאו' ועוד 'מצוות עשה', תעשה כך, אל תעשה כך, אסור לאכול את זה, אל תדבר ככה! זה אסור לעשות! עוד פקודה ועוד פקודה… בין אדם למקום, בין אדם לחברו, מצוות לכהנים מצוות לכל ישראל… עוד ועוד ועוד.
ואם חשבנו שבכך נגמר הסיפור, התשובה היא, לא ולא.. תורתנו הקדושה פותחת את כל הפרשה הזאת בפסוק "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' אֱלֹקֵיכֶם", והרמב"ן מגלה לנו שהציווי כאן הוא "קדש עצמך במותר לך", ונראה את הדברים בלשונו הזהב: "לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (רמב"ן).
כלומר, לא די בריבוי גופי התורה שהצטווינו בהם באותו מעמד הקהל, התורה עוד אומרת לנו שכל אלו הן רק החובות הבסיסיות שלנו, אבל המצופה מאתנו באמת זה שכל מה שמותר, גם שם מראה לצמצם ככל האפשר, אחרת ניחשב ל'נבל ברשות התורה' חלילה!
**
הן עתה סיימנו את חג הפסח, החג הראשון בסדר מועדי ישראל, והוא לא סתם ראשון, הכלל הוא "גופא בתר רישא אזיל" – הגוף הולך אחרי הראש, והראש הוא המוביל. פסח אכן מוביל אותנו, מצוות זכר ליציאת מצרים – אנו מצווים בו בכל יום בוקר וערב, ועשרות מצוות התורה כולן סובבות את המטרה שנזכור יציאת מצרים, והשיא הוא בליל הסדר, בו יש לנו עשרות מצוות ופעולות רבות סביב 'סיפור יציאת מצרים'. הכלל הוא ברור, ככל שהדבר חשוב ונצרך יותר כך התורה חוזרת עליו, אם זכירת יציאת מצרים חוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים בציווי התורה, אות וסימן הוא שהוא החשוב ביותר והעיקרי בחיינו.
בליל הסדר צווינו "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אומנם לשון הרמב"ם חייב אדם להראות עצמו…, אבל אין זה סתירה אלא השלמה, אדם צריך כל כך להחיות את יציאת מצרים בקרבו, עד שכל הסובבים אותו יחושו שהוא הוא זה שיצא ממצרים, וכבר גילו לנו רבותינו שזה החלק הקשה בלילה הזה, כי סוף סוף אנו לא יצאנו ממצרים, ואנו בהחלט מספרים סיפור ישן בן 3,300 שנה…
ובאמת יש שני תנאים יש לצורת הסיפור כמבואר בחז"ל: א' – ההגדה צריכה להיאמר בצורה של שאלה ותשובה, ב. מתחיל בגנות ומסיים בשבח "מאי בגנות? רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו [ושמואל] אמר עבדים היינו" (פסחים קטז ע"א).
שיטת שמואל מובנת לנו היטב: הגנות היא עבדים הינו, זה למעשה סיפור יציאת מצרים, היינו עבדים, עינו אותנו, סבלנו סבל נורא והקב"ה ברוב רחמיו נקם את נקמתנו מאויבנו, והוציא אותנו משם ביד חזקה ובכח גדול. אבל בשיטת רב, לא מובן מה הקשר להכניס את מה שהיו אבותינו עובדי עבודה זרה, מאיפה העלינו פתאום את תרח אבי אברהם, הרי אין קוראים לאבות אלא לשלושה, איננו מתייחסים יותר לתרח, ומה פתאום הזמנו אותו לליל הסדר?
הג"ר ראובן לויכטר שליט"א מאיר עיניים בסוגיא הזאת, אך נקדים לדבריו ונספר סיפור מדהים ששמעתי מכלי ראשון, שממחיש עד כמה טמון ביהודי הכוח לצאת מתחתית השאול, ולהעפיל לפסגה גבוהה במיוחד.
עיקר הסדר הוא ה'פותחים בגנות', וזה הכלי החזק ביותר כדי לראות עצמו כאילו הוא יצא מצרים, רב ושמואל שניהם מדברים על עניין אחד, דהיינו: אנחנו יושבים בסדר ומספרים על אבותינו שיצאו ממצרים, ותוך ארבעים ותשע יום זכו לקבל תורה מפי הגבורה, ולהיות בבחינה של "ויחזו את האלוקים" מאיפה הם הגיעו? מה היה מצבם לפני כן? הם הרי היו שקועים עד הצוואר בטומאת מצרים, הרמב"ן אומר שעם ישראל לא היו במציאות של יציאה ממצרים, והמציאות שאנו רואים שהם יצאו והגיעו לפסגות, זה לפי שמואל. לפי רב אנו מדגישים, שבתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה: באיזה בית גדל אברהם ראש המאמינים, בבית של כומר לעבודה זרה, אבא שלו לא דילג על אף ע"ז, ובכל זאת בנו הופך לנביא ה' ומפיץ שם ד' בכל העולם, וממנו כלל ישראל העם הגדול והנשגב הזה.
כל יהודי למעשה נמצא באותו מקום, כל אדם נוצר כשיצר ליבו רק רע כל היום, "עיר פרא אדם יוולד" (איוב יא ב) וכשאנו רואים דמות כמו של רבי חיים קניבסקי למשל, וכולם שואלים את עצמם לאחר פטירתו, האם אני יכול להיות ר' חיים?
השאלה הזאת היא לא שאלה סתם, היא לא שאלה שאם התשובה עליה היא שלילית העולם לא יתמוטט, הוא בהחלט מתמוטט! אחרת, איך אנחנו מתגאים וחוגגים את קבלת התורה שקיבלו אבותינו, אם אנחנו בעצמינו לא היינו מסוגלים לקבל אותה?
ה'חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' זה חשבון הנפש הפשוט: נכון שיש לי ראש חלש, ונכון שאני מרגיש שאני רחוק, יש לי תאוות ויש לי רצונות, אבל אבותינו היו במצב הרבה יותר גרוע, הם היו במזבלה של עולם הרוח – מצרים היא שיא הטומאה, והם לא היו רחוקים מאורחות חייהם של המצרים, גם הם היו שקועים במ"ט שעיר טומאה, וגם עליהם עוד בקריעת ים סוף טענו מלאכי השרת "הללו עובדי ע"ז והללו, מה נשתנו אלו מאלו", ובכל זאת אחרי ארבעים ותשע יום הגיעו לדרגה של "ויחזו את האלוקים".
אברהם אבינו עמד בעשרה ניסיונות, הופל לכבשן האש והיה ערוך לשחוט את בנו יחידו עבור הבורא יתב', הקים עם של נביאים, תנאים ואמוראים, עם שהביא את המוסר לעולם, אם יש קורטוב של מוסר ולו חיצוני בעולם זה רק בגלל מציאותם של היהודים בעולם! את כל זה יצר אדם אחד -אברהם אבינו, באיזה ישיבה הוא גדל? איזה בית נפלא, קסום ומיוחד בעבודת ד' הוא גדל? – "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, תרח אבי אברהם כומר לע"ז, ושם וממנו צמח אברהם אבינו וכל עם מקבלי התורה.
אם כך, אני לא יוצא מצרים?! אני לא התרוממתי? אני נשארתי אותו עייר פרא? לא ולא, אני אמנם מתחיל בנקודת האפס של "יצר לב האדם רע מנעוריו", אבל בדיוק כמו שאברהם יצא אברהם, ואבותיי עובדי הע"ז במצרים, הפכו לעם מקבלי התורה ולדור דעה – דור של נביאים, גם אני יכול להיות ולגדול עד אין קץ, הבורא אמנם ברא אותי אדם – עפר מן האדמה, אבל הפיח בי נשמה גבוהה שהיא חלק אלוה ממעל, וממילא הוא מגלה לי שהפוטנציאל שלי הוא "ותחסרהו מעט מאלוקים".
**
ומעתה נשוב לשאלתינו, אנו עומדים ותמהים מדוע העמיסו על הבאים אל הקהל את ריבוי גופי התורה שבפרשת קדושים, ובתוספת להקדמה "קדושים תהיו" לקדש עצמם במותר להם, ולהגיע כמעט עד קדושתו של אלוקים.
התשובה היא, שכשאנו עומדים מאוחרי דלתו של רב גדול ושומעים אותו מדבר עם בן אדם בפנים, ואומר לו "אתה צריך לקבל על עצמך ליטול ידיים כל בוקר ולומר שמע ישראל, אנחנו מקבלים רושם שזה רב לעניין, לא מגיע עם דרישות מפליגות, אבל מיד אח"כ אנו שומעים אותו מדבר עם אדם שני ואומר לו: מדוע אתה מגיע לתפילה עם תחילת התפילה? למה אינך מגיע לפחות חצי שעה קודם, להכין עצמך כראוי? סדר א' הנך צריך לראות ללמוד אותו ברציפות, בתענית דיבור, וכן על זה הדרך… איננו מבינים איך השתנה טון דיבורו, עם קצת מחשבה אנו מבינים פשוט, הראשון חזר עכשיו מסמינר של ערכים, הרב נותן לו דרך להתקדם, דואג שלא יקפוץ בבת אחת, הוא נותן לו נט"י ופסוק ראון של ק"ש… השני בן עלייה אמיתי שכבר נמצא על האוורסט, עכשיו נותן לו הרב כלים איך לטפס לפסגה גבוהה יותר.
כך גם הבורא יתברך, דווקא בגלל שיודע מה הכוח שברא באדם, הוא אמנם ברא אותו עם יצר רע מאוד, ה'שלום עליכם' הראשון שהאדם מקבל הוא מיצר הרע – "לפתח חטאת רובץ", יצר הטוב מתעורר די מאוחר- בגיל שלש עשרה, אבל עם כל זה הקב"ה הלא נפח בו באדם נשמה שהיא חלק אלו-ה ממעל, והוא ידע יצרנו וידוע כוחותינו.
הוא הבורא שהאמין, שאם עם ישראל נענים לקריאה לצאת ממצרים למדבר בלי ידיעה מה יהיה ההמשך, אבל הם מתעלים מעל החשבונות והולכים אחרי ד', הם שעונים "נעשה ונשמע" על קבלת התורה, הם בכוחם להגיע לפסגות רמות ונשגבות עד אין קץ.
דווקא בגלל ההערכה העצומה לגודל המסירות שבהגעת אנשים נשים וטף למעמד הקהל, מתוך קושי ומסירות, נותנת להביע להם מי הם ומה כוחם, כוחם הוא "ותחסרהו מעט מאלוקים", כוחם להגיע לרמת התעלות והתרוממות עצומה, גם מתוך תחושה אישית של התגברות – לקדש עצמם במותר להם.