"צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ" (בראשית ח', ט"ז)
שכינה ביניהם
ראש הישיבה והרבנית זכו לחיות יחד כשמונים שנה (בשנתה האחרונה של הרבנית סיפרו כי האחראי על ספר השיאים – ג'ינס, רצה לבוא לראיינה כזוג הנשוי במשך הזמן הרב ביותר) באהבה ובחיבה. כשהם מתנהגים ומכבדים זה לזה באופן מופלא, וניכר היה ששכינה ביניהם.
להתחיל את התפילה
בילדותי, כשהייתי מתפלל בליל שב"ק במנין בבית רה"י, רה"י היה שולח (ע"י רמיזת ידו שהרי לא דיבר), אותי או את אחד הילדים לשאול את הרבנית האם אפשר כבר להתחיל, זאת אומרת, האם היא מוכנה, והאם הסידור (המיוחד שלה, קרבן מנחה) כבר אצלה. נפלא ביותר.
בבוקר הראשון בארץ הקודש
סיפר אבי שיחי', שבבוקר הראשון לאחר הגיעם לארץ ישראל, כשיצא לרחובה של עיר ראה לפתע את ראש הישיבה מסתובב ברחוב אנה ואנה כמחפש דבר מה (היתה זו הפעם הראשונה אחרי כארבע שנותיו עם ראש הישיבה, שראה כך את ראש הישיבה ברחוב), וכמובן ניגש לשאלו האם אירע משהו, ומה מחפש? ראש הישיבה הרגיעו והסביר לו שיצא ע"מ לחזור ולהקל על הרבנית את חבלי הקליטה, ואינו אלא מחפש מכולת לקנות דברים בסיסיים כקפה וכדו', וכמובן שאבי השתדל מיד לסייע.
עוגה לרבנית – ומפיון מיוחד
זכורני כבר מילדותי, איך ששנים רבות ראש הישיבה ביציאתו משמחה לוקח עמו עוגות, בכדי להביא לרבנית. וכך התמיד בזה שנים רבות. הר' מאיר פינקלשטיין שיחי' הוסיף לי ששם לב שבשנים יותר מאוחרות, כשהתפתח מגוון מפיונים יפים, היה רה"י אף טורח לחפש דוקא מפיון מיוחד לעטוף בו, לכבד ולשמח את הרבנית.
שכינה בבית
מעת לעת כאשר הייתי עולה לראש הישיבה באמצע סעודת ליל שבת, לדוגמא, כאשר התעוררה שאלה הלכתית וכדומה, היה נפלא לראות את ראש הישיבה יושב בסעודת שבת בצוותא עם הרבנית, ואע"פ שראש הישיבה ישב בשתיקתו הידועה בשבתותיו, עם כל זה היה ניכר ששכינה שרויה ביניהם גם בכהאי גוונא שאין אומר ואין דברים.
שבוע טוב לרבנית
סיפר לי השכן ר' מרדכי שטיינברג שיחי', שהיה נוכח פעם כששב ראש הישיבה לביתו במוצש"ק, וכבר המתינו לו בבית ציבור גדול (כי דרכו היתה להישאר בישיבה במוצש"ק עד עשר בלילה בכדי לחזק את הסדר במוצ"ש ורק אז לחזור לביתו), ומיד כשנכנס כולם צבאו עליו, איך שראש הישיבה דבר ראשון עזב את כולם כשהוא נכנס פנימה, ופונה לרבנית לברכה לשלום, כשהוא מכריז בקול אליה: "די ערשטע זאך א'גוטע וואך (דבר ראשון – שבוע טוב) צו די גרייסא רעבצן" (לרבנית הדגולה).
עזרה בערב שבת
סיפר לי חבר מכיתתי בחיידר, שלפני כשלושים שנה, כאשר ראש הישיבה גם אז כבר היה קרוב לגיל גבורות נכנס לביתו בערב שבת אחה"צ, והנה הוא שומע את ראש הישיבה דן עם הרבנית מה יש ביכולתו לסייע לה לשבת – האם בהדחת כלים או שמא בשטיפת הרצפות (וחברי כמובן שהשתומם מהרעיון, שראש הישיבה בזקנותו יצטרך לטרוח כל כך, ניגש מיד בעצמו לסייע לרבנית בנקיון לקראת שבת במקום ראש הישיבה).
יוצא מגדרו
הרה"י נודע כא' מגדולי המתמידים בדור (יעוין בספר הנפלא "מגדלתו ומרוממתו"), וכמעט אף אחד לא יכול לזכור את רה"י עשרות בשנים אפי' רגע ללא לימוד, אך עכ"ז היה גם יוצא דופן, כשהרבנית ואחותה רוחמה שיין, היו לפעמים מארגנות מסיבת חנוכה עם חברתן הרבנית זאהן (אשת הרה"צ ר' שכנא זאהן ז"ל שהיה ידידו של רה"י מגיל ארבע עשרה ועד מאה ואחד…), בבית בתה הרבנית פרזיכרטר, היה רה"י עם גיסו הר' משה שיין מצטרפים בשביל לשמח את הרבנית, כאשר ידידם הרב שכנא זאהן היה עושה גם סיום מסכת.
ועד זקנה ושיבה
בשנותיה האחרונות, הרבנית היתה יושבת בחולשתה שעות רבות על כסא בקצה השני של החדר שבו ראש הישיבה היה יושב ולומד, ומידי פעם ראש הישיבה היה מבקש מהבאים להרים את המדף הגדול עם הספרים שהיה מונח על שולחנו בכדי שיוכל לראות את הרבנית, ואז היה פונה אליה ושואל בשלומה, וכשהייתה מסמנת לו שהכל בסדר היה מחייך את חיוכו המפורסם ומרמז להחזיר את המדף למקום (מידידי הרב בנימין גינצבורג שיחי').
(מתוך הספר "דמות")