וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם (בראשית כו, כט)
בשערי בית הכנסת המרכזי ברמת אלחנן, נתלה פתק ובו מסמך מזעזע. הכותרת של הפתק הקטן הייתה "להרבות שלום בעולם", כשהמילה 'שלום' מוקפת במירכאות כדי לרמוז שכאן טעון הענין.
בשל חשיבות הנושא, כדאי לצטט את המסמך מילה במילה:
"פגשתי במשך השנה 3 מתושבי השכונה, אמרתי להם 'שלום' והם לא ענו לי. לא הנידו בראשם, ולא הניעו בידם. עצרתי ושאלתי כל אחד מהם: האם עשיתי לך רע, או יש לך משהו כנגדי? והם השיבו (כל אחד בנפרד): 'לא', והוסיפו בשאלה: 'למה?' כאילו, למה אני שואל את זה…
"השבתי: 'אמרתי לכם שלום, ולא עניתם לי!' הם התנצלו וסיפרו 'גם אנחנו אמרנו שלום לאנשים, והם לא השיבו לנו. מאז הפסקנו לומר לאנשים שלום!'"
מה נאמר ומה נדבר, מסמך שלא נעים לקרוא אותו…
●●●
אלא שכבר בפתח הדברים כדאי ללמד זכות על האנשים הנ"ל, ולציין שבוודאי אי אמירת ה'שלום' לא הייתה בשל שנאה, או שיש להם משהו נגד מי שאמר להם שלום. הסיבה האחת והיחידה, ואין בלתה, היא ש… כולנו טרופים, כולנו מבולבלים, ובשטף המאורעות העוברים עלינו, שאינם מותירים בנו ולו שמינית של ישוב הדעת, כולנו מאבדים את ידינו ורגלינו…
כותב המסמך ציין שהמדובר היה רק ב-3 אנשים. אנחנו היינו אומרים שהנתונים הם הרבה יותר 'גבוהים' ומספרם של אי אומרי ה'שלום' מגיע ליותר מכך, אבל כאמור, לא היינו מאשימים אותם, ואף לא היינו באים אליהם בטענה כלשהי, כי הדבר נעשה בהיסח הדעת גמור. ונכון שהשי"ת לא נתן לנו את הדעת, כדי שנסיח את דעתנו ממנה, אבל אחרי הכל בדור כמו זה שאנחנו מצויים בו, שכמעט אין בית אשר אין שם… קשה לבוא בטענות ובקובלנות על אי אמירת 'שלום'. כאשר אב/אם שעזבום לאנחות בגיל צעיר, וכאשר בתוך ימים ספורים התרחשו כל כך הרבה אסונות, ישמרנו השם, הרי שבאמת אין מנוח לליבם של ישראל, וגם הרגש הנכון אינו מונח במקומו…
●●●
אבל אחרי הכל יהודים אנחנו, בנים למלכנו, מלך מלכי המלכים, וככאלה מוטלת עלינו החובה לשפר את דרכינו ומעשינו, ובעיקר – את הנהגותינו עם הזולת. המסמך שנתלה בפתח בית הכנסת, וגם מאמר זה, מיועדים, אפוא, לכל מי שעדיין לא איבד את התקווה מעצמו, ומתכוון להיטיב את מעשיו.
והנה, ממש בימים אלה הגיע אלינו מכתב מת"ח אחד, שבו הוא מספר שאחד מחבריו, שהוא בעל תשובה, העיד במפורש שאת הצעד הראשון אל עולם התורה, עשה בשל אותו שכן חרדי בחדר המדרגות, שמעולם לא ויתר על הזכות הזו לומר לו 'שלום' בפנים מאירות…
"החבר, שהתגורר בעיר חיפה, סיפר לי", כך כותב מיודעינו, ש"היהודי החרדי התגורר בקומה העליונה, והיה היחיד מבין כל דיירי הבניין ששמר מצוות. הפגישה הקבועה שלי איתו היתה, בעת שחזר מהתפילה בבית הכנסת, ואני יצאתי לעבודה. כל יום מחדש הייתי מופתע למראה סבר הפנים החייכני שהראה לי השכן החרדי.
"אמירת ה'שלום-שלום', שבתה אותי בקסמיה, כיון ששמתי לב גם לעובדה שכל השכנים לא האירו לי את פניהם, ולא אמרו 'שלום'. כל השכנים מהקומה שלי, ואלה שהתגוררו יותר קרוב לדירתי, לא הוציאו מפיהם מעולם את המילה 'שלום', ולא חייכו לעברי. רק הוא. יום אחד החילותי להרהר בלבי, 'הרי יש דברים בגו. ברור שאדם מתנהג בצורה זו מדי יום ביומו, ניחן בעושר פנימי עצום, המאפשר לו להשפיע את שפעת העושר הזה גם על אחרים, וללחלח גם אותם בשמחה האמיתית המקיפה אותו. ברבות הימים הגעתי למסקנה חד משמעית, שאם חפץ בחיים אנוכי, בחיים האמיתיים, עלי לחזור בתשובה. וכך עשיתי". כוחה של מילה אחת. 'שלום'.
בואו נעשה חשבון: כמה עלה לאותו יהודי חרדי לומר 'שלום' מדי בוקר בבוקרו? האם הוא היה צריך לרוקן את כל חשבון הבנק שלו לשם כך? – ברור שלא! רק מעט תשומת לב, והנה משפחה שלימה, על הוריה וילדיה, וכל דורותיה לעולם ועד, חוזרת בתשובה שלימה ומתקרבת לבוראה – רק בזכותו!! וכי מילתא זוטרתא היא?!
רק אמרתי 'בוקר טוב'
לעודד ולשמח יהודים – הוא אחד התפקידים הגדולים שלנו בדור זה. שאין יהודי אחד שאינו נתון, בצורה זו או אחרת, בבית כלא. בבדידות. פעם הוא מרגיש שהחבר פגע בו, פעם הגבאי אמר לו מילה שלדעתו אינה מגיעה לו, ופעם הוא חושב שזו אשתו שלא כיבדה אותו כראוי לו. פעם החובות, ועם ההודעה מהבנק וכו'. כל אחד נתון במסגר.
השכינה עצמה סובלת עם כל המצטער שבעולם. "עמו אנוכי בצרה" (תהילים צ"ט, ט"ו) אם צדיק אם רשע, על צער גדול ועל צער קטן. ואם השכינה כך – האדם לא יהיה נושא בעול?
בל נחשוב שהמשימה הזו של דחיקת עצמנו לתוך מסגר זולתנו, קשה היא מדי. לא ולא. אמירת 'בוקר טוב' או 'שלום עליכם' לבבי, עשויה לשפוך על פניו של הזולת נהרה של אור, ממש כאילו נטלת ממנו בכך יותר מאחד מששים של חליו…
מה עשיתי? מה פעלתי? רק אמרתי 'בוקר טוב' עם חיוך על הפנים, התייחסתי בכבוד אל זה העובר לצדי במדרכה, לא התעלמתי ממנו, לא סגרתי את העיניים כמי שאיני רואהו.
למה לומר מילה לועזית במקום 'שלום'?
אדם שמאיזו שהיא סיבה יוצא מביתו כשהוא נרגז, כולו סר וזעף, וכל כולו ממתין ל"בוקר טוב" חינני, אדם זה הוא עבורנו "חפצא של מצוה". אם רק נדע כיצד לעשות זאת, נוכל לקיים בו מצווה גדולה של החייאת נפשות, כפשוטו. כתוצאה מהארת פנים שתארך לא יותר משנייה וחצי, יתהפך לבבו של האיש הזה לטובה וכל הצער הכעס והרוגז, שאפפו אותו אך לפני רגע, ייעלמו ויהיו כלא היו. וכי לא כדאי להשקיע את המאמץ הקטן הלזה, כדי לפנות שבויים מבין סורגיהם ואסירים מכלאם? וכי אלה אינם אסירים של ממש הם? גם כאשר נפרדים האחד מן השני ומשתמשים במילה לועזית במקום המילה 'שלום', יש בכך חילול ה'. הרי אין לך מילה של ברכה יותר מ'שלום', ולשם מה להשתמש במילים של עם זר?
ויש לדעת, אמר רבנו המרא דאתרא הגאון רבי יצחק זילברשטיין, שה'חתם סופר' אומר שמי שאינו משתמש במילים של שפת הקודש, יתכן שהוא אינו זכאי לכך, כי השפה הזו אינה מאפשרת לכל אחד להשתמש בה.. החת"ס מוצא לכך את הרמז בפסוק (בראשית מ"ה, י"ב): 'כי פי המדבר אליכם'.
וכבר אמרנו, שההשפעה החיובית מהאדם על זולתו, אינה צריכה להיות רק במעשים גדולים הנעשים תחת השמש. יש בכוחו של אדם להפוך את חברו לאדם אחר, בזכות חסד קטנטן שהוא עושה עמו, ואף בזכות אמירת 'שלום' אחת, הנאמרת בהארת פנים אמתית.
יש לך אדם העוסק בחסד ומשקיע בו כל רמ"ח ושס"ה שלו, תוכל לפגשו מתרוצץ על עסקי החסד הללו במשך כל שעות היום והלילה, משקיע בכך כל הונו ואונו, מתאמץ ומתייגע כדי לעזור לזולתו, עד שבאמת הרבה אנשים מסתייעים בו.
ברם, חז"ל לימדונו שעניינו של החסד אינו תלוי דווקא בהקמת גמחי"ם עתירי הון, או בעזרה לחולים ומשפחותיהם, וכל כיוצא באלה, אף שבוודאי הם דברים העומדים ברומו של עולם. אפשר לגמול חסד עם השני גם בדברים פעוטים ביותר, שערכם שווה, ולפעמים עולה, על כל החסדים האחרים.
אה, אמירת שלום בסבר פנים יפות, מי הוא זה ואי זה הוא האדם שיוכל לאמוד את ערכה הסגולי של גמילות החסדים הנעשית עם מי שאנו אומרים לו "שלום". רק שלום. מילה אחת…
(קול ברמה – גליון 317 שבט תשע"ז)