"וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"
וברש"י: "אמר הקב"ה למשה רבינו 'צא ואמור להם דברי כיבושין, בשבילכם הוא נדבר עמי'".
ימי הפסח קרבים ובאים, ובליל הסדר נזכה כולנו בסייעתא דשמיא לקיים את מצוות ו'הגדת לבנך', אבל ההגדה צריכה להיות דווקא, באופן של 'למען תספר באוזני בנך ובן בנך', וראוי לתת את הדעת לדגש הזה, שזכירת יציאת מצרים צריכה להיות דווקא באופן של סיפור.
בין הדרשנים יש כללים מה מותר ומה אסור לעשות כשאומרים דרשה. הרי כל דרשן רוצה להחזיק את הציבור כמה שיותר דרוך וקשוב לדבריו, ומצד שני הדרשנים גם מתמודדים לא פעם עם הצורך לייצר תוכן חדש בקצב מהיר, ולא תמיד יש דברים חדשים לומר בדרשות.
לכן קורה לפעמים שהדרשנים חוזרים על מה שכבר אמרו בעבר הרחוק או הקרוב, ואז הם עלולים להסתבך עם המאזינים שמאבדים סבלנות, כי הם כבר שמעו את הווארט או הסיפור הזה בעבר.
ולכן שואל כל דרשן את עצמו, מתי אני יכול לחזור על אותו התוכן פעם נוספת? ובכן, נהוג לומר שבדיחה אפשר לספר רק פעם אחת, ויותר אין לחזור עליה לעולם, כי חזקה על מי ששמע בדיחה טובה שהוא זוכר אותה לאורך ימים ושנים, ובפעם השניה היא הרי לא מצחיקה בכלל, כך שאין טעם לחזור עליה בפני אותו קהל.
לעומת זאת, סיפור, אפשר לספר שוב כעבור שנה. אם הסיפור מוגש בצורה מרתקת, עם כל הפרטים העסיסיים, גם אם הציבור זוכר את הסיפור מהפעם הקודמת, הרי הפרטים הקטנים כבר נשכחו ברובם, ותמיד אפשר לשמוע את הסיפור פעם נוספת וגם ליהנות משמיעתו.
אבל דבר תורה? ובכן, דבר תורה אפשר לומר בפעמיים באותה הדרשה, עם פער של עשר דקות ביניהם, כי חזקה על הציבור שהוא הספיק לשכוח את הווארט מהלך עשר הדקות שחלפו, ועכשיו הוא ממש יהיה בבחינת "בכל רגע יהיו בעיניך כחדשים"…
למרות שהכלל הזה נאמר בדרך צחות, יש בו הרבה מן האמת, אבל אני חושב שזה לא מהטעם של 'מעניין או לא מעניין', אלא מטעם עמוק יותר.
הרי היצר הרע מפעיל את כל הכוחות שלו כדי למנוע מיהודים ללמוד תורה. כשהדרשן אומר ווארט, דואג היצר הרע שהציבור יהיה עייף, בדיוק נופלת כוס מידיו של המלצר ומנפצת בקול רעש גדול וכולם מכריזים 'מזל טוב' בקולי קולות. בדיוק מגיע רב חשוב או איש ציבור מפורסם וכולם קמים וחרדים לכבודו, היצר הרע מוצא את הדרכים שלו כדי למנוע מיהודים דברי תורה.
אבל כשמספרים סיפור, היצר הרע לא מזהה את הבעייתיות שבעניין מבחינתו. סיפורים? תספרו כל היום וכל הלילה, זה לא מפריע לו. כל עוד הוא לא שומע "אמר אביי" או "תנו רבנן", הוא נח לו בשלווה ולא קופץ להפריע.
וכך, מספרים סיפור, לפעמים אפילו באריכות גדולה. הציבור ערני ומקשיב בדריכות ואילו היצר הרע… הוא מנמנם…
אומרים שבספר התהילים יש גם משל וגם נמשל. כתוב "אטה למשל אוזני", כשמספרים סיפור בדרך משל כולם מקשיבים… אבל כשמגיעים לנמשל, לדברי התורה, יש לנו כבר פסוק אחר בתהילים "נמשל כבהמות נדמו", עכשיו היצר הרע מתעורר והציבור מתחיל לנמנם.
לכן חשוב להגיש את דברי התורה לילדים באופן של סיפורים, כמובן שאסור להחסיר מהלימוד עצמו, אבל צריכים לדאוג גם לספר סיפורים, כי אין כמו סיפור טוב להעברת מסר חינוכי איכותי הישר ללב הילדים.
וזה אולי הטעם לסיבה שהגדת יציאת מצרים, שה'והגדת לבנך' צריך להתבצע באופן של 'למען תספר'.
**
פרשתנו, פרשת ויקרא, נפתחת עם הפסוק: "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" ומפרש רש"י על הפסוק: שאמר הקב"ה למשה רבינו "צא ואמור להם דברי כיבושין, בשבילכם הוא נדבר עמי".
ומקשה החתם סופר את מה שמקשים רבים אחרים, וכי אלו הם דברי כיבושין? שמשה רבינו אומר לבני ישראל, שבעבורם דיבר עמו הקב"ה זה נקרא להטיף מוסר? זה הרי כבוד גדול ומחמאה גדולה עבורם, איך יש כאן דברי כיבושין?
בחתם סופר הביא את השאלה הזאת ותירץ עליה כמה תירוצים, אחד התירוצים קרוב מעט לנושא למה שאמרנו, שהדיבור הוא באופן שמושך את הלב. דברי הכיבושין המוזכרים ברש"י כאן, אומר החתם סופר, הם לא כמו במקומות אחרים ששם הכוונה לדברים קשים שמעוררים את הלב לתשובה.
כאן מדובר על סוג אחר של דברי כיבושין, אלו דברים שכובשים את הלב באהבה וחיבה! הם לא מתמקדים ביראת העונש ובדברי מוסר הדוקרים את הלב, אלא כאלו דיבורים שמעוררים את האהבה של היהודי לקב"ה, שיעבדו אותו בכל לבבם ובכל נפשם. כמו שכותב החת"ס בלשון קדשו: "ראו כמה גדולה חיבתכם שבשבילכם נדבר עמי, וראוי לכם לעבוד למלך הכבוד האוהב אתכם כל כך עבודה תמה בכל לבבכם ובכל נפשכם".
מספרים שפעם יצא הרב מפוניבז' למסע בקהילות ישראל, ולפני שיצא לדרך הוא נועץ במרנא החפץ חיים זצ"ל, על מה כדאי לו לדבר בדרשות שהוא עתיד להגיד בכל מקום ומקום, האם יש איזה עניין שכדאי לעורר כי השעה צריכה לכך וכדו'.
נענה מרנא החפץ חיים ואמר לו: "תגיד לציבור בכל מקום שאתה מגיע, שלעשות 'תשובה' זה דבר קל. מאוד קל!".
כי איך באמת עושים תשובה? האם אדם שחטא בחטא חמור רחמנא ליצלן, צריך ללכת לבית הכנסת באישון ליל, עם שני נרות דולקים, אחרי שצם שלושה ימים, לפתוח את ארון הקודש ולבכות בדמעות עד שיתעלף?
לא ולא! אפשר לעמוד בסלון הבית, בעיצומו של יום, אחרי ארוחת צהרים שגרתית, להכות עם האגרוף על החזה ולומר "חטאתי עוויתי פשעתי, אני מתחרט על כך ורוצה לשוב אל ה' בתשובה שלמה", ובזה קיים מצוות תשובה.
ידוע שרבינו הנשר הגדול, הרמב"ם, כתב בספרו 'היד החזקה' גם הלכות שאין נוהגות בזמן הזה, ולעומתו מרן הבית יוסף כתב בשולחן ערוך רק הלכות הנוגעות בזמן הזה.
רבים שואלים, מדוע לא כתב מרן הבית יוסף הלכות תשובה בשולחן ערוך? הרי הלכות אלו מופיעות ברמב"ם כנושא מסודר בפני עצמו, ובוודאי שתשובה נוהגת בזמן הזה, אז למה אין סימן או שניים שמיוחדים לסוגיא זו של תשובה על החטאים?
חשבתי לענות על דרך החידוד, שה'בית יוסף' רצה להעביר לנו מסר: אתה רוצה לחזור בתשובה? נו… למה אתה מחכה? תעשה את זה הרגע!
אם היו סימנים מיוחדים על כך בשולחן ערוך, היה החוטא צריך לפתוח את השו"ע, ולהתחיל לעלעל, ללמוד היטב את הסימנים הנוגעים לעניין, להבחין במחלוקות בין המגן אברהם והפרי מגדים, ולבסוף אחרי שהיה מסיים ללמוד היה נזכר שבעצם יש לו איזה חטא לחזור עליו בתשובה. אבל עכשיו שאין סימנים כאלו בשו"ע, כל מה שצריכים לעשות זה פשוט לחזור בתשובה, וזה הרי כל כך קל, כמו שאמר החפץ חיים לרב מפוניבז'.
**
אבל צריכים לזכור שזאת דרך שהיא 'קצרה שהיא ארוכה'. החזרה בתשובה נעשית ברגע, אבל זה לא אומר שאין מקום להתעסקות נוספת. אדם הרואה שהוא שב ושונה בחטאו צריך לגדור לעצמו גדרים, לקנוס את עצמו בקנסות וכדו', כדי למנוע מעצמו את החטא. הרי אנחנו רואים מה היה בזמן שבית המקדש היה קיים, כשאדם חילל שבת ל"ע בשוגג, או אכל מאכלות אסורות רח"ל בלי כוונה.
הוא היה צריך לנסוע למושב הסמוך, לקנות כבשה תמימה, ולעלות איתה לירושלים כדי להקריב אותה לחטאת. זה עלה הרבה כסף, זה הצריך הרבה מאוד טרחה ומאמץ, וזה גם היה מאוד מאוד לא נעים… בכל מקום שהוא עבר כולם ראו שהאיש לוקח כבשה, כלומר הוא צריך להקריב קרבן חטאת, מי יודע איזו עבירה הוא עבר… אולי אכל בשר טריפה בטעות? אולי חילל שבת רחמנא ליצלן…
אחרי כל הטרחה, היה מגיע לבית המקדש, והיה צריך להתוודות על החטא ואם מצאו שהבהמה היתה פסולה לקרבן, היה צריך להתחיל את הכל מהתחלה, פעם נוספת להשיג כבשה ולעבור איתה את כל הדרך, לספוג את כל הביזיונות.
אנחנו רואים מזה שלפעמים יש להתעסקות יש חשיבות. נכון שלחזור בתשובה זה קל, אבל יש מקום גם למאמץ להשקעה וההתעסקות בעניין.
ומכאן נגיע להכנות הקדחתניות שאנו מתכוננים בימים אלו לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה. אפשר לקחת עוזרת שתנקה את הבית ביומיים, וחסל סדר ניקיון לפסח. אפשר גם לשכור או לקנות בית מיוחד לפסח (ועל כך בהרחבה במאמר שיתפרסם בגיליון הבא בסייעתא דשמיא), אבל צריכים לזכור שעצם העבודה של הניקיון וההכנה לפסח היא גם מטרה בפני עצמה, ולא רק אמצעי להגיע לפסח כשהבית נקי מחמץ.
הרי החמץ מסמל את היצר הרע, והניקיון של החמץ מסמל את מצוות התשובה. אנחנו עובדים ומתכופפים ומקרצפים ושוטפים ומגרדים, מבערים כל פירור קטן של חמץ מהבית וכל פירור קטן של יצר הרע מהלב שלנו. נאבקים בו עד חורמה! לא מוותרים על אף פירור. מוציאים החוצה את כל החמץ, בשלימות, בלי לוותר על החלק הקטן ביותר. אפילו 'משהו חמץ', לא יישאר בלי טיפול.
**
לסיום אני רוצה להביא פנינה נפלאה מהרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בעל ה'קדושת לוי' זיע"א.
הנביא אומר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ומבאר ה'קדושת לוי' שהכוונה היא שהנפלאות להן נזכה בגאולה השלמה, יהיו גדולים פי אלף ויותר מהנפלאות שראינו בצאתנו ממצרים.
לכאורה זה תמוה, איך זה ייתכן? הרי הנביא אומר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אז למה הנפלאות תהיינה גדולות יותר.
הוא מסביר את זה באמצעות משל, לאדם שהיה עני מרוד ובקושי הצליח להשתכר כדי מחייתו בצמצום רב, והנה יום אחד הוא זוכה בהגרלה בפרס כספי עצום. מאה מיליון דולר!
כמובן שהשמחה שלו היא עצומה! במשך שבועות ואפילו חודשים לא ימוש החיוך מפניו, וכל ימי חייו כשהוא ייזכר באותו רגע מכונן, שבו התהפך מזלו והוא הפך מעני מרוד לעשיר מופלג, הוא יתמלא בנחת ובשמחה גדולה.
נניח שכעבור שנתיים, אותו אדם שעכשיו הוא עשיר מופלג עם עסקים חובקי תבל, זוכה פעם נוספת בפרס כספי דומה, מאה מיליון דולרים.
האם השמחה שלו בפעם השנייה תשתווה בעוצמתה לשמחה שחווה בפעם הראשונה? כמובן שלא! הרי בפעם שעברה הוא זינק ברגע אחד מבירא עמיקתא לאגרא רמא, מצבו הכלכלי השתפר פי מאה מיליון ממה שהיה לו עד עכשיו.
הפעם מצבו השתפר רק פי שניים. לא חסר לו כלום, הוא עשיר מופלג, זה תמיד נחמד להיות עשיר יותר גדול, אבל אין כאן את האושר הגדול והעצום שהיה בזכייה הראשונה.
כדי להגיע לכזה אושר כמו שחווה העני שנהיה עשיר, צריכים לתת לו עכשיו זכייה גדולה פי שבעים ושבעה. הנביא אומר לנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", התחושה תהיה כמו שיצאנו מארץ מצרים, וכדי שנגיע לתחושה הנפלאה הזאת, אנחנו נזכה לנפלאות גדולות עשרת מונים, ויהי רצון שנזכה לכך במהרה.