באחד הימים, כאשר הייתי בצרכנייה השכונתית ורכשתי מוצרים שונים עבור סעודת הפורים, הגעתי למדפי היינות המשובחים ובחרתי לקנות השנה יין משובח במיוחד. באותו רגע, כשבקבוק היין עוד בידי, הרהרתי במשקה הזה בעל הסגולות הנפלאות. שאלתי את עצמי: כיצד שתיית מיץ של פרי הענבים, מצליח לעורר אותנו לשמחה ולרוממות הרוח עד כדי שכרות של ממש…
זאת ועוד: מדוע דווקא הוא נבחר על ידי חכמינו זיכרונם לברכה, לשמש כמשקה שיש לשתותו בכל שבת ופעמים רבות נוספות במעגל השנה ובשמחות שונות?
לא הפסדתי מהסקרנות, כי לאחר חקירת הענין החכמתי רבות והגעתי לכמה תובנות מעניינות ביותר.
*
היין הוא המשקה החשוב ביותר ביהדות, עד כדי כך שקבעו עליו חז"ל ברכה מיוחדת לעצמו – "בורא פרי הגפן", שלא כמו שאר הפירות, ביניהם הענבים שמהם מפיקים את היין, שמברכים עליהם ברכת "בורא פרי העץ".
במקביל אל היין כמשקה חשוב, נמצא הלחם הנחשב למאכל החשוב ביותר וגם הוא קיבל ברכה בפני עצמו – "המוציא לחם מן הארץ", בשונה מהחיטה שממנה הוא מיוצר שעליה מברכים "בורא פרי האדמה" ככל הירקות והזרעים. יש בכך כדי ללמד אותנו על החשיבות של היין בעיני חז"ל.
היינות הקיימים בשוק מחולקים בכלליות לכמה סוגים. יש את היין האדום ויש את רעהו הלבן, כאשר כל אחד מהם מופק כיין מתוק או יבש (ויש גם 'יין חצי יבש' לצד 'יין חצי מתוק'). מה ההבדל בין היין האדום ללבן? ומה עושה את היין מתוק או יבש?
צבע היין, אדום או לבן, מושפע מהקליפה של הענבים. בניגוד למה שרבים חושבים, ההבדל ביינות אינו תוצאה של ענבים בצבע כזה או אחר, אלא נגזר מהשאלה האם שילבו את הקליפה הכהה של הענב בתהליך ייצור היין או לא. כי המיץ עצמו, כפי שאפשר להיווכח בסחיטת ענבים, הוא אינו אדום אלא שקוף. לכן למשל, ישנו יין הנקרא רוזה, אשר צבעו ורוד. זאת משום שהקליפות הונחו עם מיץ הענבים בזמן תסיסתו רק לזמן קצר.
*
כמה ענבים דרושים להכנת בקבוק יין? כ-300 ענבים! (ובמקרים מסוימים אף הרבה יותר). התהליך להכנת המשקה המיוחד הזה, בבסיסו, הוא כדלהלן:
- בצירה – זהו השלב הראשון, כמובן, בו קוטפים את הענבים מהכרם. לאחר שמפרידים את הענבים הטובים מאלה הפגומים, עוברים לשלב הבא.
- מעיכה – זו פעולה הגורמת ליין האגור בתוך הענבים לצאת החוצה. אם בעבר היו עושים זאת בגת, בדריכה ברגליים או בהנחת אבן ריחיים, כיום מכונה המיועדת לכך מרסקת את הענבים.
- תסיסה – מעבירים את התירוש עם חלקי הפרי לתסיסה במתקנים ייעודיים. לרוב, מוסיפים למיץ שמרים, מלבד אלה הקיימים באופן טבעי בקליפה. בשלב זה יש המשאירים את התירוש להשריה.
- כבישה – הפרדה של הזגים והקליפות מהתירוש.
- יישון – מניחים את היין להתיישן במֵכלים של נירוסטה או בטון, או בחביות עץ. לא כל היינות צריכים יישון ארוך וחלקם אף לא משתבחים עם השנים.
זהו התהליך, באופן כללי, המבוצע להכנת יין אדום. הכנת יין לבן נעשית באופן קצת שונה. ולגבי השאלה מה הופך יין למתוק או ליבש – התשובה נעוצה בכמות הסוכרים המצויה ביין. משום שהסוכר התוסס הופך לאלכוהול ואם עוצרים את תהליך התסיסה ומוסיפים לו אלכוהול חיצוני – תסיסת השמרים נעצרת והמתיקות נשארת.
*
האלכוהול שביין עובר דרך הדם למוח ושם גורם לשיפור מצב הרוח. אך צריך להיזהר שלא להיגרר בשתייתו יותר מדי – במהלך השנה לפחות – שכן אז מגיעים לשכרות ולא תמיד התוצאות שלה טובות וראויות…
הגעתי אפוא למסקנה, שהיין נבחר כמשקה משמח וככזה שמברכים עליו פעמים רבות, כמו בקידוש של שבת ויום טוב, בהבדלה, בארבע כוסות ששותים בליל הסדר ובעוד הזדמנויות של מצוה.
יש לכך הסבר על פי הרובד העמוק, מדוע נבחר דווקא היין. אבל בפשטות, נאמר בתהילים "ויין ישמח לבב אנוש" ואמרו חז"ל: "אין שמחה אלא בבשר ויין". ועוד אמרו, שביכולתו של היין גם לסעוד ולהשביע וגם לשמח. אם כן, היין החשוב הזה – הוא אשר נבחר לשמש אותנו בזמני מצוה.