"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" (מתוך ההפטרה ישעיהו א', כ"ז)
"הגעתי פעם אל גביר אדיר", מספר הרב גלינסקי, "איזה ארמון, איזה פאר. חי כמלך. גם להגיע אליו זה לא פשוט. צריך לקבוע תור, ממש כמו ירושלים של העולם הבא. ולמה? כמו שאומרת הגמרא בבא בתרא ע"ה ע"ב: 'לא כירושלים של העולם הזה ירושלים של העולם הבא. ירושלים של העולם הזה כל הרוצה לעלות עולה, של העולם הבא אין עולים אלא המוזמנים לה'…
"בקיצור, הוזמנתי ועליתי.
"תיניתי לפניו את צרתם של האברכים העמלים באוהלה של תורה. מאתיים אברכים שכבר חצי שנה אין מקבלים קצבה. והוא מזדהה מעומק הלב, 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל…'
"אמרתי לו: 'נכון, 'אם אתה עושה כן'… תעשה את זה אתה… כי אברהם אבינו שהיה ממרר עצמו בייסורים (שיה"ש רבה, א', נ"ט) לאחרים נתן לשונות בחרדל! ולאיזה אחרים, לערבים שחשבם שמשתחווים לאבק רגליהם… לא לעמלי תורה!
"ואני יכול לספר לך עוד סיפור, אולי אתה מכיר, על גביר שהגיע לימי הזקנה, וערך את חשבון נפשו. עיניו חשכו, איך יתקן עוונותיו המרובים לפני שעולה לעלמא דקשוט? הלך לרבו ותינה צערו. רוצה לשוב בתשובה, מהו תיקונו?
"אמר לו הרב: 'תעשה מה שאומר לך?'
"ענה בלהט: 'כן, כל דבר!'
"אמר לו הרב: 'אם כן, לך לביתך ואכול תרנגולים מפוטמים!'
"נחרד: האם רומז לו הרב שאין לו תקנה? שתשובתו דחויה מלפני הקדוש ברוך הוא?
"אמר לו הרב: 'חלילה. זו התשובה שאתה צריך. חטאיך ימורקו באמצעות הצדקה. ואם תסתגף ותצום, או אפילו תאכל פת במלח, תחשוב שהעניים לא צריכים גם את זה. אם תאכל ברבורים ושליו ודגים, לפחות תיתן לעניים פת במלח..', סיימתי בקול נוקב, 'ואני רואה שאצלך גם זה לא עזר… אוכל אתה אווזים פטומים, ולעניים אינך מעניק אפילו פת במלח'…
"החוויר העשיר, אבל אומר לכם את האמת, לא חמלתי עליו: 'בוא אזכיר לך את הסיפור הידוע מן הגמרא. הלך רבי עקיבא בדרך, והיו עמו חמור, תרנגול ונר. והנה החשיך היום. ראה מקום יישוב וביקש מקום ללון בו. סרבו אנשי היישוב, אמר: 'כל מה שה' עושה הכל לטובה'. והלך ולן במדבר. באה רוח וכיבתה את הנר. אמר: 'כל מאי דעביד רחמנא, לטב עביד'. בא חתול וטרף את התרנגול. מה אמר?"
'כל מה שה' עושה הכל לטובה', ידע הגביר. נפלא, תלמיד חכם הוא…
"הלאה. בא האריה וטרף את החמור. אמר רבי עקיבא: 'כל מה שה' עושה הכל לטובה'. והנה קם בבוקר וראה שגדוד פשט על היישוב ולקח את תושביו בשבי. אם היה לן באותו מקום, היה נשבה גם הוא. אם היה האור מאיר, או התרנגול קורא, או החמור נוער – היו השובים מגלים אותו ושובים גם אותו. מכיר, כמובן.
'כמובן'.
"שאלתי: 'איך הדליק את הנר? חשבת על זה פעם?'
"הודה, שלא. כנראה היה לו סוג של גפרור, משהו שהיה אז. גפרורים הרי לא היו.
"'נו?', שאלתי שאלה נוספת, 'ואם כבה הנר, למה לא הדליק מחדש?'
'אכן', תמה, 'קושייה!'
"השבתי לו: 'משום שאם ילד שוכב במיטה וקורא בלילה, ואביו בא ומכבה את האור, הילד לא ישוב וידליק! זו היתה הסתכלותו של רבי עקיבא'.
"התפעל. כמה גדולים מעשי רבי עקיבא.
"'ובכן', סיכמתי את הדברים, 'ברי לנו שרבי עקיבא ידע שהכל לטובה, והכל מאת ה".
"איזו שאלה. לא נצרכתי לספר לו ולעורר את השאלה והתשובה גם יחד.
"נמשיך. רבי עקיבא היה גבאי צדקה, ובאו תלמידיו וביקשו כסף ולא היה לו. מה אמר להם: 'הכל לטובה?!' לא ולא! הלך ולווה כסף ממטרוניתא, וערב לה את הים ואת הקדוש ברוך הוא, ושילם לתלמידים! דאג לעניים! וההמשך ידוע מן הסתם, כשהגיע זמן השבת הפירעון חלה רבי עקיבא. יצאה המטרוניתא לחוף הים ואמרה: 'ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שרבי עקיבא חולה ואין בידו לפרוע החוב. ראה, שאתה ערב בדבר'. מה עשה הקדוש ברוך הוא, באותו היום השתטתה בתו של הקיסר, נטלה ארגז מלא אבנים טובות ודינרי זהב וזרקה לים, והים הביאו למרגלות אותה מטרוניתא. לימים נתרפא רבי עקיבא ובא להחזיר חובו. אמרה לו: 'כבר פניתי לערב ושילם החוב, והא לך מה שפרע לי יותר'. ומאותו עודף התעשר רבי עקיבא (נדרים נ' ע"א ובר"ן ותוספות).
"'ובכן', סיימתי, 'אשריך שאתה בעל ביטחון כרבי עקיבא, ואומר שהכל לטובה, אבל זה לגביך! לגבי העניים – היה 'יד לעניים' כמו שהיה הוא!'
"ונתן ביד רחבה!"
(מתוך 'רבי יעקב אומר')
היה לי סיפור דומה
לצערי הרב הייתי צריך לעסוק בשנור אבל ב"ה לפחות איני עם הארץ לולי תורתך שעשועי כו', יום אחד הייתי בבית מדרש לתורה מפורסם בחו"ל שיושבים שם בעלי בתים ולומדים בזמנם הפנוי עברתי ליד בעל הבית נכבד הוא שאל אותי פשט בגמרא קשה לקח לי זמן רב להסביר לו, ולבסוף נתן לי……………………….one dolar אמרתי לו מה שנגזר עלי אקבל אבל מבחינתך איזה חינוך ילדך שיושב לידך מקבל כשהוא רואה שסוגיא קשה שווה רק דולר, לא עבר זמן קצר ונכנס אדם מסויים לבית המדרש שלא התכוננתי כלל שהוא יבוא ורשם לי צ'ק עם סכום גדול מאוד
כך סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי ז"ל: שבראשית ימי המדינה, כשהעלו ארצה את יהודי תימן. הלכנו כמה בני תורה למעברת ראש העין לרשום את בניהם של התימנים לחינוך תורני, שהם כה רצו בו. הציונים -עוקרי הדת החטיפו לנו מכות רצח, והשליכו אותנו, זה היה נורא ואיום. בחזור המכות כאבו!!! אבל הכשלון צרב.
כשחזרנו לבני ברק נכנסנו לביתו של ה"חזון איש" זצוק"ל. וסיפרתי לו, איך גורשנו במכות כמו כלבים…
הזדקף ה"חזון איש" ואמר:
*"אנחנו חיילים, עלינו לעשות כל מה שבכוחנו *וד' ישלם שכרנו!"
שאלנוהו: "להמשיך?"
וענה לנו: ***"בכל הכח! ועל כל מכה [מהם] ישלם לנו ד' שכר עצום ורב"!
האמת, הייתי בטוח שכוונתו לשכר רק בעולם הבא – אבל כשאני רואה את פריחת עולם התורה הספרדי, את תלמודי התורה והישיבות, הסמינרים, המוני בני תורה ויהודים יקרים, כן ירבו, אני מבין שכוונת ה"חזון איש" היתה לשכר עצום ורב גם בעולם הזה, היו אותן מכות כהכאת הצפרדע במצרים. על כל מכה שספגנו יצאו נחילים נחילים של בני תורה. 'אשרינו מה טוב חלקנו …'
וזה ללמדנו, שעלינו לעשות את שלנו, וד' ית' שמו עושה את שלו!'
אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ד' אלוקינו נַזְכִּיר.
הֵמָּה, "כָּרְעוּ וְנָפָלוּ;" וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד.
הַמֶּלֶךְ, יַעֲנֵנוּ בְיוֹם-קָרְאֵנוּ.