"ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו, ונפשו קשורה בנפשו" (מד, ל).
ידוע הרמז בספרי קודש בפסוק זה, על דרך החינוך. 'ועתה כבואי אל אבי' שבשמים, לאחר מאה ועשרים. 'והנער איננו אתנו', אלו הם הנערים הילדים תינוקות של בית רבן, שאנו מחוייבים בחינוכם על דרך הישר, ואם חלילה אין הנער הולך איתנו בדרכי התורה והמצוות, הרי כל האחריות מוטלת על כתפינו!. הוא מפרש סיבת חובה זו, מחמת: "ונפשו קשורה בנפשו", נפש הנער קשורה בנפש אביו, והוא מצפה ומשתוקק תמיד לקרבת אביו ואהבתו אליו. הוא קובע את כל דפוס חייו לפי מה שלמד וראה אצל אביו. לפיכך עתיד האדם ליתן את הדין אם אין הנערים ממשיכים בדרכו אל אביהם שבשמים.
אולם הארועים הנאה שבאחד התלמודי תורה בירושלים עיר הקודש רעש וגעש באווירת שמחה. היתה זו החגיגה הגדולה של חתני "חומש-סעודה", הנערכת מדי שנה בצורה מפוארת ובעסק גדול, כמנהג היפה שנפוץ בשנים האחרונות.
אחד מרבני ירושלים שהוזמן להשתתף בשמחה ולשאת בה מדברותיו, לרגל שמחת נכדו שהיה בין חתני השמחה, הגיע אל המקום בלווי נהגו האישי. נהג זה היה אחד מאלה שנפלטו, לדאבון לב, לרחובות קריה, הרב הצדיק שכר את שרותיו בהסעתו ממקום למקום, בנסיון לקרבו אל היהדות בדרך עבודתו עמו.
בתום הארוע המפעים, שהוכתר בהצלחה גדולה בסיעתא דשמיא, כשיצא הרב אל הרכב לשוב לביתו, רואה הוא על פני הבחור, הנהג – המלוה, סערת רגשות הגובלת בבכי. שאל הרב את הבחור ברוב חיבה, שמא אין הוא חש בטוב, ומה זו ההתרגשות הגדולה. אמר הבחור: "ברוך השם חש אני בטוב, וכבר יוצאים אנו לנסיעתנו, אבל נרגש אני מאד ממראה חתני שמחה, הילדים הטהורים שפניהם מפיקות קדושה וזוך. וכראותי את נכד הרב ניגש לקבל החומר עם הכתר המבהיק שעל ראשו, והחיוך המלא תום וחן על שפתותיו, התעורר לבי בקרבי. הרהרתי לעצמי שאם היו עורכים גם לי כזו "חומש-סעודה", לא הייתי מגיע לאן שהגעתי… זה היה מחדיר בי אהבת תורה ויראת שמים אין קץ!
וללמד על הכלל כולו יצא, שנלמד מטיב עובדה זו, עד כמה חשובה היא מסיבת "חומש-סעודה" לילדי התלמוד תורה. וכן שאר המסיבות שאנו משקיעים ועורכים לילדי תשב"ר, אם הן לכבוד 'סיום מסכתא' או שאר ארועים הנהוגים בימינו בתלמודי תורה, שיש לערכם בתפארת הרצויה, כלי להחדיר בלב התלמידים אהבת תורה.
סיפר לי איש נאמן, ששמע מבניו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל כמה הנהגות יפות שהיה אביהם הצדיק מתנהג עמהם:
האחת: בכל שבת, אף כשהיו אורחים חשובים מסובים על שולחנו, את ילדיו הושיב לידו, ולא הרחיקם ממנו אל קצה השולחן. הוא הראה להם חיבה נעימה כל עת הסעודה, שלא יחשבו שאינם חשובים אצלו.
השנית: בבקרים חורפיים קרים היה מחמם את בגדי הילדים על גבי התנור, ולאחר שהעיר אותם משנתם בנעימות ובנחת, הגיש לפניהם את הבגדים חמים ונעימים, כדי שיחושו בחמימות ובנעימות בראשית יומם.
השלישית: כאשר נסעו בני המשפחה בחדשי הקיץ להנפש בהרים, כנהגו באמריקה, מחמת החום הכבד השולט בעיר, והיו מביאים לפעמים אל כפר הנופש כמה מתקנים למשחקי הילדים, או חמור לרכיבה וכדומה – היה רבי משה יוצא בכבודו ובעצמו עם ילדיו וממתין עמהם בתור… כדי שיהנו אף הם מעט. היתה להם מכל זה אהבה גדולה לאביהם, שראו שאוהב אותם באמת, ומשקיע מזמנו היקר מאד עבורם.
יש לטעת בילד את ההרגשה שאוהבים אותו אהבה וחיבה גלויה שאינה תלויה בדבר, ושאכפת ממנו באמת, ולכן מחנכים ומעירים לו בעת הצור. ולא שתתקבל בעיני הילד התחושה שמפקדים עליו כל היום הוראות ופקודות, ורק מעירים לו ומשפילים אותו חלילה.
מעשה ששאל תלמיד חכם אחד את הגאון רבי עקיבא איגר זצוק"ל, על סיפור מסוים המובא בספרים בשם 'מדרש', וזה זמן רב שאינו מוצא את מקורו.
אמר לו הגאון רבי עקיבא איגר שיש לו את הספר, אבל הוא מונח למעלה במדף העליון הצמוד לתקרה, וקשה לו לטפס לשם. הוא ביקש ממנו שיואיל בטובו לעלות על הסולם ולהוריד את הספר משם.
משעלה אל הסולם, הצביע לו הגאון רבי עקיבא איגר והראה לו לאיזה ספר כונתו, כשהוריד את הספר התפלא לראות שזהו "צאינה וראינה", שמובאים בו מדרשים שונים על סדר הפרשיות, [ספר שהתחבר לנשים, בו מלוקטים מדרשי רבותינו זכרונם לברכה. במקורו חובר ספר זה ביידיש, וכן הודפס כל הדורות, בדורנו תורגם הספר גם בלשון הקודש].
תמה הלה, האם הגאון רבי רבי עקיבא איגר קורא בספר 'צאינה וראינה'?. ענה לו הגאון רבי עקיבא איגר שזוכר את הספר הזה ואת המדרש הזה מינקותו בגיל קטן מאד, כשהאכילה אותו אמו הצדקנית עליה השלום, היתה קוראת לפניו מתוך הספר האהוב עליה 'צאינה וראינה', וברוב צמאונו והשתוקקותו לכל מילה של תורה, שם אזנו כאפרכסת ואצר במוחו ובזכרונו העצום כל מילה שגמא בשקיקה [גם בגיל ינקות, כשעדיין לא ידע לאכול לבדו!] ומאז זוכר הוא את כל מה שהקריאה לפניו!
למדנו מטיב מעשה נאה זה, כמה השקיעו הדורות הקודמים בצאצאיהם, עד שהאמהות הצדקניות היו מנצלות את זמן האכלת התינוקות כדי להחדיר בהם מוסר ויראת שמים. לא פלא שגדלו בניהם לצדיקי עולם גדולי הדור!
(מתוך הספר טיב המעשיות)