"וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד"' (לט מג)
מרנא החפץ חיים מבאר מה הפירוש 'מתמיד' ומה הפירוש לבטל את הזמן, ומחדש שמתמיד זה לאו דווקא מי שלומד כל היום, וביטול הזמן זה לאו דווקא שאדם מפסיק ללמוד. אלא כל שעה שאדם יכול ללמוד בה, והוא בוחר שלא ללמוד, הרי הוא מכניס את עצמו חלילה וחס בגדר של 'דבר ה' בזה'.
למעשה זו הלכה פסוקה בשולחן ערוך בסימן רמ"ו בסעיף כ"ה, "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה".
רבותי, זה נראה כאילו שמדובר ב'הלכתא למשיחא', משהו שאי אפשר לקיים בזמנינו, אבל אני רוצה שתדעו שיש יהודים שעושים זאת.
אני כבר כאן בירושלים יותר מארבעים שנה, והיו תקופות שהייתי צריך להגיע לישיבה באוטובוס, והייתי רואה בקביעות אנשים שניצלו כל רגע, ומאוד התפעלתי מהם. לא יכולת לתפוס אותם אפילו ברגע אחד של בטלה!
פעמים רבות מספור ראיתי באוטובוס את הגאון רבי אליעזר ולדנברג
פעמים רבות מספור ראיתי באוטובוס את הגאון רבי אליעזר ולדנברג, בעל ה'ציץ אליעזר' שהיה נוסע באוטובוס לבית הדין שבו שימש כדיין. לא היתה פעם אחת שבה ראיתי אותו והוא לא היה שקוע בלימוד! אפילו לא פעם אחת!
כמו כן היה גם איזה מלמד באחד מתלמודי התורה בעיר, יהודי הונגרי שהיה נוסע לחיידר משכונת קטמון, ובמשך שנים הייתי רואה אותו כמעט כל יום באוטובוס, ומעולם לא ראיתיו בלי גמרא פתוחה לפניו כשהוא שקוע בלימוד. מעולם!
שאלו אותו פעם, למה אתה הולך ברגל כזאת דרך ארוכה
יתירה מזאת, אספר לכם מעשה ביהודי המתגורר כאן בירושלים, ואיני אומר את שמו כי כנראה אינו רוצה בכך, הוא צדיק נסתר. היהודי הזה גר בסנהדריה המורחבת, והוא מגיע כל יום לישיבה שבה הוא לומד באזור של 'מאה שערים', בהליכה רגלית. בעבר הוא למד בכולל כאן בישיבה שלנו, לפני שנים רבות.
שאלו אותו פעם, למה אתה הולך ברגל כזאת דרך ארוכה ברגל, סע באוטובוס, זה לא כזה יקר… הוא לא רצה לענות, ושאלו אותו שוב ושוב, עד שפעם אחת הוא השיב שהוא זכה לדעת את כל ששת סדרי המשנה בעל פה, אז ממילא יש לו קביעות לומר כל יום 18 פרקי משניות, וכך הוא מסיים את כל השישה סדרי משנה מדי חודש!
נו, לומר שמונה עשרה פרקים ולחשוב על הפשט של כל מילה זה לוקח זמן, אז הוא הולך ברגל מביתו שבסנהדריה המורחבת עד לישיבה במאה שערים, ואומר ארבעה וחצי פרקי משניות בזמן הזה. בצהרים הוא חוזר הביתה לאכול ארוחת צהרים ואומר עוד ארבעה וחצי פרקי משנה, ולאחר מכן שב לישיבה ללימוד של אחר הצהריים ושוב אומר ארבעה וחצי פרקים, ולאחר הסדר הוא חוזר הביתה בערב ושוב אומר ארבעה וחצי פרקים, ביחד זה יוצא 18 פרקים… "אם אני אסע באוטובוס, זה יהיה מדי מהר ולא אספיק ללמוד 18 פרקים ביום", הוא הסביר…
(הערת העורך י.א.לוסטיגמן: את המעשה הנ"ל שמעתי מפיו של אחד הספדנים בהלווייתו של הגה"צ רבי יהודה לייב (לייבל) ב"ר מרדכי יהושע קרויזר זצ"ל, בתאריך י"א אדר ב', תשע"ו. שאליו מתייחס סיפור זה. רבינו רבי מ"א שטרן סיפר את המעשה לתלמידי ישיבת קמניץ 28 שנים קודם לכן בפרשת כי תשא בשנת תשמ"ח. אגב אורחא נציין כי השניים היו קרובי משפחה, שכן רבי משה אהרן היה חתנו של אחיו של רבי יהודה לייב קרויזר הנ"ל שבשבוע הבא יחול יום היאר-צייט השמיני שלו ).
רצוני לספר לכם מעשה נורא, מופת גלוי
רצוני לספר לכם מעשה נורא, מופת גלוי שאירע עם אחד מגדולי דורנו החי עמנו היום, הלא הוא דודי הגאון הגדול רבי חיים פנחס שיינברג (שליט"א) זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה אור' (אמו של רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, מרת חיה אסתר ע"ה, היתה בתו של הגאון רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל, חמיו של רבי חיים פנחס שיינברג – י.א.ל).
אני רוצה רק לסבר לכם את האוזן, שתבינו עד כמה התמדתו העצומה של הגרח"פ היא עצומה ונוראה, שמעתי מדודתי, רעייתו הרבני, שסיפרה לי שכשהם התגוררו בעיירה מיר, אחר חתונתם, הוא היה לומד במשך 17 שעות ביממה. כבר היו להם אז שני ילדים, והוא היה ישן ואוכל בבית, ובכל זאת, הוא הספיק ללמוד 17 שעות ביממה, והכוונה ל-17 שעות נקיות, נטו לימוד! בשבע השעות הנותרות של היממה הוא היה מתפלל, אוכל וצועד מביתו לישיבה ובחזרה, וכמובן גם ישן מעט. כך הוא היה לומד כל יום 17 שעות, במשך חמש או שש שנים!
בכל אופן, שמעתי מאחד מתלמידיו שנסע איתו פעם במטוס מצרפת לארץ ישראל, והסדר המקובל במטוסים הוא שלאחר ההמראה מגיע השלב שבו מחשיכים את המטוס, ומדליקים סרט על המסכים המותקנים במטוס. יש שלושה מסכים גדולים, בשלושת המחלקות, וכל הנוסעים זוכים לראות את הסרט הזה, וכדי שיוכלו לראות היטב, אסור להדליק אור בכל שטח המטוס… לכן כל יהודי חרדי שעולה למטוס כזה יודע שצריכים להספיק מהר ללמוד כמה שאפשר עד שיורדת חשיכה גדולה על המטוס, ואז זה הזמן לכסות את העיניים ולישן כדי לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר…
רבי חיים פנחס עלה למטוס, כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין כדרכו, והחזיק אצלו שני ספרים, משנה ברורה חלק ג, ו'מקדש דוד', הספר שהוא חיבר על 'קדשים' ושהוא מרבה לעיין בו, ולא פסיק פומיה מגרסא כל הזמן שהמתינו להמראה ובמהלך ההמראה ולאחריה.
כשהתקרב הזמן שאמורים היו להחשיך את המטוס, החליט רבי חיים פנחס לעשות מעשה בלתי נתפס. הוא קם ממקומו והלך בין כל האנשים שישבו במחלקה שבה הוא ישב, וביקש מהם אם הם מוכנים לוותר על הסרט, כי הוא לומד עכשיו תורה, וזה דבר מאוד חשוב, כך שלא כדאי להחשיך את החלק הזה של המטוס רק כדי לראות סרט, בזמן שהוא יופסק מתלמודו.
וראה זה פלא! כל הנוסעים הסכימו בזה אחר זה! לאחר שהשיג את הסכמתם של כל הנוסעים היושבים במחלקה, הוא פנה לצוות של המטוס וביקש בנימוס שלא ידליקו סרט ולא יחשיכו את החלק הזה של המטוס, כי כל הנוסעים מסכימים!
אנשי הצוות נבוכו, הם לא נתקלו מעולם בכזאת בקשה מוזרה… הביאו את הדין הבקשה בפני הקברניט שנדהם מעצם הבקשה והשיב שהוא מאוד מבין ללבו של הרב, אבל עם כל הכבוד יש סדר, והחברה לא יכולה להרשות שכל אחד ישנה את הסדר, ולכן הוא נאלץ לדחות את הבקשה.
החשיכו את המטוס, ובאו להדליק את הסרט המיוחל, אבל אז אירע דבר פלא! שני המסכים האחרים במחלקות האחרות של המטוס נדלקו מיד, ואילו המסך במחלקה שבה ישב הגרח"פ שיינברג לא נדלק. ניסו שוב ושוב, ולא עזר כלום, הוא נשאר כבוי.
הוא ניגש לגרח"פ שיינברג, והתחנן אליו שיסלח לו
או אז התברר שיש להם בחברת התעופה כלל, שאם מגלים תקלה לא ברורה במערכת החשמל, צריכים להנחית את המטוס בשדה התעופה הקרוב, כי אם יש תקלה שאין לה הסבר, ייתכן שהבעיה היא יותר רצינית, וזה מסוכן מאוד לטוס במטוס שאינו מתפקד כראוי…
כמובן שזה גורם עגמת נפש גדולה מאוד הן לנוסעים והן לאנשי הצוות, ובמיוחד לחברת התעופה שצריכה לשלם על כך כסף לשדה התעופה בו נוחתים, ולאחר מכן לשלם הון עבור הצוות שיבוא לבדוק ולתקן את התקלה במהירות, והמטוס מגיע באיחור כך שגם הטיסה הבאה שלו מתאחרת. זה כאב ראש עצום לחברה ולצוות, והטייס הגוי שעוד לפני כן הרגיש בדודי שהוא איש קדוש, הבין עכשיו באיחור שייתכן והדחייה של הבקשה היא זאת שגרמה לכך.
הוא ניגש לגרח"פ שיינברג, והתחנן אליו שיסלח לו על כך שהחציף פנים ודחה את בקשתו, משום שהוא יודע שבשלו כל הסער הגדול הזה!
השיב לו רבי חיים פנחס שהוא מוכן לסלוח לו בתנאי אחד: "תדליקו עכשיו את המסך פעם נוספת כדי לוודא שהוא עובד ושאין שום תקלה, והוא אכן יעבוד, אבל אז תכבו אותו מיד, כי אני רוצה ללמוד וכל הנוסעים מסכימים!".
הטייס קיבל על עצמו לעשות כדברי הרב, הדליקו שוב את המסך והפעם הוא עבד. הם אכן עמדו בדיבורם וכיבו אותו על אתר, וכל נוסעי המטוס ראו כאיש אחד, כמה גדול כוח התורה וכמה עצומה ההשפעה השמורה לאדם שמנצל כל רגע ללימוד התורה.
אחריו ירדו 25 תלמידיו, ו… כל אחד ואחד מהם החזיק מזוודה ביד אחת וביד השניה גמרא
אך דעו נא רבותי, אני רוצה לומר לכם דבר חשוב. אתם תלמידי ישבת קמניץ, ובעז"ה ברבות השנים אתם תהיו כולכם ראשי ישיבות ומרביצי תורה, לכן חשוב לי כבר עכשיו לתת לכם חיזוק גדול לעניין, שתדעו עד כמה תהיה גדולה ההשפעה שלכם על התלמידים שלכם בעניין זה, מאחר וכבר הזכרתי את שקדנותו של דודי (שליט"א) זצ"ל.
זכורני, שבשנת תשכ"ה החליט הדוד שלי לעלות ארצה, הוא בא לכאן מאמריקה במטוס יחד עם זוגתו הרבנית, ועם קבוצה של עשרים וחמישה תלמידים, וכן עם חתנו הגאון רבי חיים דוב אלטוסקי (זצ"ל) בעל ה'חידושי בתרא'.
הלכתי להקביל את פניהם בשדה התעופה בלוד (באותן שנים יכלו להמתין בסמוך למסלול הנחיתה ולראות את הבאים יורדים מהמטוס – י.א.ל), וראיתי דבר פלא: מאחר והטיסה הגיעה לארץ ממש בתחילת זמן קיץ, ירדו מהמטוס הרבה בני תורה, ואז הגיע תורו של רבי חיים פנחס לרדת, כשירד במדרגות ביד אחד החזיק מזוודה וביד שניה גמרא… אחריו ירדו 25 תלמידיו, ו… כל אחד ואחד מהם החזיק מזוודה ביד אחת וביד השניה גמרא! היו עוד בני תורה במטוס, לא כולם החזיקו גמרא, אבל תלמידיו של הדוד, ללא יוצא מן הכלל, כולם החזיקו גמרא.
למה? כי זה מה שהם ראו אצל רבם ראש הישיבה. לא ראו אותו אף פעם בלי איזה ספר ביד, וממילא פשוט הדבר שהם הושפעו ממנו והלכו לאורו, כך שגם הם השתדלו לנצל כל רגע ללימוד התורה, וכדי ללמוד צריכים להחזיק גמרא ביד! לא בשקית, לא במזוודה, הגמרא צריכה להיות זמינה בכל עת ללימוד.
זה דבר שצריכים לדעת אותו, ראשי הישיבות צריכים לדעת כמה גדולה ההשפעה שלהם על התלמידים, ואם הם עושים משהו ברצינות ולאורך זמן, התלמידים לומדים מהם ומתנהגים כמותם.