מעשה שהיה עם הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, שכידוע היה דורש בקביעות בכל ליל שב"ק בביהכ"נ הגדול 'זכרון משה' שבעיה"ק ירושלים.
שבת אחת עמדו שני בחורים ברחובה של עיר, ואחד מהם שאל את רעהו: "אתה הולך ל'שבדרון'?… אמר לו רעהו: לא ולא, כבר שמעתי אותו עשרים פעמים"… 'למזלם' עמד רבי שלום מאחוריהם ושמע את דבריהם הנאמרים באמת.
למעשה, באמצע הדרשה רואה רבי שלום שהשנים נכנסו לבית הכנסת, נענה וסיפר: בכביש הגדול נסעו פעם הרבה רכבים, לפתע החליט אחד מהנהגים לנוח מעט מעמל הדרך באמצע הכביש. עצר את רכבו, ופנה לעסקיו, לקריאת 'כתבי עת' וכדו'.
כמובן, מיד נעשה לאחוריו 'פקק' ארוך, הללו פתחו ב'צפצופים' – מתחילה בפה רך, ולבסוף בעבודה קשה, ותהום כל העיר – אך 'גולם' חצוף זה בשלו, כמי שאינו מרגיש כלל בכל המתרחש סביבו – הוא עסוק בשטויותיו בריכוז מלא.
לפתע הבין את הבלגן, פתח את דלת רכבו, ויצא ממנו במהירות, ופתח בזעקה לכל העומדים מאחוריו: "די, חדלו לכם, מדוע הנכם מצפצפים ומצפצפים, וחוזרים על אותו צפצוף עשרות פעמים?! כבר שמעתי אתכם, הפסיקו כבר"…
זועקים הם לעומתו: מה?… וכי השתבשה דעתך?! מה הרווחנו בזה ששמעת את צפצופינו, והרי אנו מצפצפים כדי שתזוז ממקומך. זוז, ואז נשתוק"…
בזה רמז להם רבי שלום, כי כל דברי המוסר והתעוררות אין בהם מטרה כשלעצמם – כמו המטרה שהשומע אותם יתחיל לזוז ממקומו. א"כ, טענת 'כבר שמענו' מופרכת ביסודה היא.
(באר הפרשה)