"בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז" (תהילים קי"ד, א')
יש להבין מדוע כפל הכתוב את לשונו: תחילה אמר "ישראל ממצרים" וכפל ואמר "בית יעקב מעם לעז"?
ויש לומר, שעל אותה שעה שהיו ישראל יוצאים ממצרים נאמר {שמות י"ב, ל"ו}: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום", ובזמן יציאת בני ישראל ממצרים, היו המצרים צועקים שבני ישראל גזלנים, שלקחו מהם את כל כליהם שהשאילו, וכעת אינם רוצים וחפצים להשיב להם את הכלים. על כך אומר הכתוב: "בית יעקב מעם לעז" – שהיו יוצאים מתוך עם שהיו מלעיזים עליהם שנטלו את רכושם בגנבה.
ובהמשך המזמור כתוב {תהלים שם, ב-ג}: "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, הים ראה וינס" וגו'. והכוונה בזה היא, שהיו מאומות העולם שהיו חושדים את ישראל בגניבת הרכוש כטענת המצרים. ואימתי חזרו ישראל להיות 'עם קדשו', כלומר כשרים בעיני שאר האומות שלא יחשדום עוד בגניבה? היה זה בעת ש"הים ראה וינס" בעת קריעת ים-סוף, אז מתו המצרים הרודפים אחריהם בים, ומאחר ש'גוי שמת בלא בנים נעשו כל נכסיו הפקר' {בבא בתרא נד, ב}, ממילא זכו ישראל ברכוש ששאלו מהם במצרים מן הדין.
רבנו יוסף חיים זצוק"ל {בספר בן איש חי דרוש א לשבת הגדול} כתב על כך פרוש נאה, ותחילה הוא מקדים מעשה, על אדם אחד שהיה שודד את כספי הממלכה במשך שנים רבות, גנב כספומטים, שדד את כספרי הבנקים, את כספי תחנות הדלק ועוד ועוד. כמעט לא היה מקום שלא נשדד על ידו לכל הפחות פעם אחת, עד שהיו אומרים עליו בלשון מליצה – "פותח שערים בתבונה"…
ויהי באחד הימים, בעת שעבר ברחוב ועסק בנטילת ארנקים מכיסי אנשים תמימים, תפסו אותו שוטרי המלך ויתנוהו בבית-הסהר. לאחר משפט קצר, בו הובאו ראיות לנזקים רבים שגרם לאלפי אנשים, וכן על מה שגרם להחרבת משפחות ועסקים רבים, דנוהו שופטי המלך למוות, עליו נאמר המשל המפרסם: "סוף גנב – לתליה".
והנה, בזמן שהוציאוהו לכיכר העיר לתלותו לעיני כל, אמר לתליין, שהרי ידוע שיש לכבד את בקשתו האחרונה של האדם בטרם ימות, ועל-כן מבקש שיביאו לפניו בקבוק ויסקי משובח (ממש כמו אותו צורר היהודים איכמן, שם רשעים ירקב, שבקש לפני הוצאתו להורג בקבוק וודקה, בכדי שימות מתוך כהות חושים ולא יסבול). לאחר שהביאו לו את הבקבוק שביקש, אמר שאינו מסוגל לשתותו כך, כשמקיפים אותו חיילי המלך עם חרבות ורומחים, ומבקש לשתות את המשקה החריף באחת ממרפסות הבתים שסביבות הכיכר מתוך שלווה, אך לפני כן עליו לשוחח ולומר דבר מה אל המלך בכבודו ובעצמו, ואשרו לו גם זאת.
התקרב השודד למלך ואמר לו, שמבקש מהמלך שישבע לו שלא יאונה לו כל רע עד שיגמור לשתות את הבקבוק כולו, ונימק את בקשתו בכך, שפוחד שתוך כדי שישתה את הבקבוק יפחידוהו השומרים ושאר החיילים, ולא יוכל לגמור את שתייתו.
שמע המלך את בקשתו, ונשבע לו שלא יאונה לו כל רע עד שיגמור לשתות את הבקבוק כולו. מיד לאחר מכן התחיל אותו שודד לעלות במדרגות הבית, שבחר לשתות במרפסתו את בקבוק הויסקי, ועשה עצמו כנתקל באחת מהמדרגות, ונפל הבקבוק מידו ונשבר וכל המשקה התפזר.
מיד צווה המלך שיביאו לפניו בקבוק אחר, אך אותו שודד בא לפני המלך וטען: "הלא נשבעת, אדוני המלך, שעד שלא אגמור לשתות בקבוק זה, לא יאונה לי כל רע, והנה בקבוק זה כבר לא אוכל לשתות לעולם, מאחר שנשפך ונבלע באדמה, וממילא צריך אני לצאת לחופשי, בכדי שלא יהיו דברי המלך כשקר"…
התייעץ המלך עם יועציו ושריו, והחליטו כולם פה אחד שיש לשחררו בלית בררה אחרת, שהרי להוציא את המלך כשקרן אינם חפצים. כך קיים אותו אדם בעצמו את מאמר הכתוב {תהלים קכ"ד, ז'}: "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו", ותהי לו נפשו לשלל בעבור חכמתו…
מבאר רבי יוסף חיים: כך גם היו ישראל במדבר. בתחילה נטלו את ממון המצרים בתורת שאלה, ועשו עמם תנאי שיחזירו להם ורק להם את הממון. אמנם לאחר שעברו מספר ימים, כאשר בני ישראל החלו לתכנן לשוב למצרים על מנת להשיב את שאלתם, עשה להם הקדוש ברוך-הוא נס, שהמצרים החליטו לרדוף אחריהם אל תוך הים, והיו אז מסורים לעונש בידי ישראל כאותו נדון שקבל את הבקבוק, וידעו ישראל שאם המצרים יטבעו, לא יהיה להם שוב למי להשיב את הממון בידם.
וכאשר המצרים אכן טבעו בים, צעקו ישראל: "רוצים אנו להשיב את הרכוש אך אין לנו למי להשיב, שהרי כולם פה מתים לנגד עינינו, ואין להם שום יורש שיטול את הכסף והכלים שנטלנו מהם!"…
(מתוך הגדה של פסח 'לספר בציון')