בליל ראש השנה רגיל היה ה'דברי שמואל' מסלונים זי"ע להיכנס לחדרו לאחר התפילה, שם התבודד במשך שעות אחדות כהכנה לקידוש ועריכת השולחן אשר לפני ה'.
ציבור החסידים הגדול – ובהם מאות אורחים שהגיעו 'נסיעה' לסלונים מערים אחרות ומארץ ישראל, סרו בינתיים איש לביתו או לאכסנייתו וקיימו את סעודת החג כדת. אולם היו בקהל גם כן אורחים דלי אמצעים אשר לא השיגה ידם להסתדר באכסניה על חשבונם, והם הוזמנו להסב על שולחן הרבי שם יקבלו את ארוחתם.
באחת השנים כשיצא הרבי מתפילת ליל ראש השנה מבית מדרשו, בטרם עמד להיכנס לחדרו להתבודד פנה לפתע אל משמשו הנאמן רבי ישראל זלמן והודיעו כי הוא עומד להכנס בעוד זמן קצר לעריכת השולחן. מיהר רבי ישראל זלמן להעביר את הידיעה לחסידים, והשמועה פשטה כחץ מקשת בכל האכסניות המפוזרות בעיר. הציבור נחפז להתחיל ולסיים בבהילות את סעודת החג ולרוץ מהר אל הטיש, מבלי להבין מה קרה הפעם ומה פשר החיפזון הזה.
רק מאוחר יותר התברר, שבצאת הרבי מבית המדרש קלטה אוזנו דרך הילוכו שיחת שני ילדים פעוטים אשר שהו בחצר, האחד ילד לאב עני שאמור לסעוד בטיש, והוא מתנה את כאבו לפני רעהו כי הרעב מציק לו… כבר חלפו הרבה שעות שלא בא שום מאכל אל פיו…
ניסה הילד השני להרגיעו: "הלא תקבל אוכל בטיש יחד עם שאר האורחים"… אך הילד הראשון השיבו באנחה כבושה: "אבל הרבי נכנס לטיש בשעה כל כך מאוחרת, ואני רעב מאוד"… ברגע ששמע ה'דברי שמואל' את דברי הילד, ויתר על כל הכנותיו והשגותיו בשעה נשגבה זו, הפך את כל הסדרים ולוח הזמנים וחש להשביע את רעבונו של הילד.
(בנתיבות אבות)