הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל, אבי שיטת המוסר, העמיד את יסודות המוסר, באומרו שאין אדם יכול להיות תלמיד חכם אמיתי, אם לא ישריש בנפשו את מוסר התורה. את זאת למד רבי ישראל מסלנט, וברוח זאת חי את חייו.
ידוע כי רבי ישראל היה גאון עולם, ידע את כל התורה כולה, ובכל מקום אליו היה מגיע להנחיל את תורת המוסר, היה מוסר שעורים עמוקים בש"ס, כדי להראות לעין-כל, שאין כל סתירה חלילה, בין דבקות במוסר לגדלות בתורה.
באחת ההזדמנויות, כאשר מסר שיעור עמוק ביותר לפני תלמידי חכמים מופלגים, וחידש חידוש מופלא, קם אחד השומעים ושאל שאלה קשה על יסוד השיעור.
רבי ישראל הפסיק את מהלך השיעור, הרהר מספר דקות ולאחר מכן הודיע לשומעים כי אכן צדק השואל בשאלתו, ויסוד השיעור נפרך, ובכך סיים את השיעור. לאחר מכן שאלוהו מקורביו, על מה הרהר באותן דקות, קודם שהפסיק את השיעור.
השיב להם רבי ישראל: "באותן דקות ספורות, עברו במוחי עשרה מהלכים בהם ניתן היה ליישב את שאלתו של השואל ולהמשיך במהלך השיעור.
"אין לי ספק כי לו הייתי אומר את אחד המהלכים, היו הדברים מתקבלים על לב השואל והשומעים. אבל חשתי בנפשי שהתירוצים הללו אינם אמיתיים, וכי השואל באמת צודק בשאלתו.
"מצד אחד, עברה בי התחושה שעלי להמשיך בשיעור, כי הרי כל מטרת השיעור היא להנחיל לשומעים בסופו של דבר את ערכי המוסר, ולהוכיח שאין סתירה בין לימוד תורה בעומק, למוסר.
"אבל מאידך חשבתי בליבי: ישראל, ישראל, הרי אתה רוצה להנחיל מוסר לשומעים, וכי זו דרך המוסר, לעשות שקר בנפשך, ולתרץ תרוץ שאין אתה בטוח במאת האחוזים בנכונותו? על כך הרהרתי באותן דקות, עד שהחלטתי לבסוף שמוטב לי הביזיון שיאמרו כי השיעור נפרך, מאשר לעשות שקר בנפשי ולתרץ תירוץ שאין אני בטוח כי הוא האמת לאמיתה!"
"זאת למדונו חז"ל בהתייחסם לדיין, "שלא יעשה סניגורון לדבריו". הינו שציויי התורה: "מִּדְבַר שֶקֶר תִרְחָק" אינו כולל רק שקר ברור, אלא גם כאשר האדם אינו בטוח באמיתות דבריו, ורק בגלל שכבר אמר אותם הוא מתבייש לחזור מהם".
('האור לחיים' פרשת משפטי תש"פ)