מאת: יקותיאל יהודה גנזל
בל"ג בעומר הקרוב, עם ישראל יציין ארבעים ושבעה הילולות מטלטלות.
הילולא דבר יוחאי. הילולא דרבנו הרמ"א. ועוד ארבעים וחמשה הילולות למ"ה קדושי מירון אשר התעלו לגנזי מרומים בטרגדיה הנוראית שפקדה את העולם בל"ג בעמר דאשתקד, טלטלה שעדיין ממשיכה לטלטל סדרי עולם וגנזי לבבות.
אחד מאותם קדושים, הוא האברך המופלג הרב יהודה לייב רובין זצ"ל.
את הסיפור הבא, אודותיו, שמעתי מפי אביו, מיודענו הנכבד, העורך האחראי של העיתון, הרה"ח ר' יום טוב רובין שליט"א. הוא סיפר לי על אחד המנחמים שנכנס אל בית התנחומים והמתין שיתרוקן מאנשים. כשהתרוקן מעט, הוא התיישב וסיפר. "אני מכיר את ר' יהודה לייב מתחנת האוטובוס ועד לפני יומיים לא ידעתי מה שמו. ידעתי רק שהוא מתגורר בבית שמש ולומד בירושלים עיר הקודש".
ר' יהודה לייב היה משכים לפנות בוקר ובשעה חמש בבוקר יוצא לירושלים, שם היה מתפלל שחרית בכולל, בהמשיכו לשבת עד השעה חמש בערב ולשקוד על תלמודו מתוך התמדה בלתי רגילה. בשעה חמש היה יוצא שוב עם האוטובוס המוליך לבית שמש. "מדי יום", המשיך המנחם וסיפר, "כשהייתי מגיע לתחנת האוטובוס לשוב מעבודתי בירושלים, הייתי פוגש את ר' יהודה לייב. אני לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי. אבל תמיד כשהיה מגיע הוא היה מחייך אלי ועם הזמן, כשהכרנו זה את פניו של זה, היה אף מוסיף מדי פעם מילה טובה ומשפט שעושה מצב רוח טוב".
היהודי המשיך וסיפר על תקופות בלתי קלות שהיו לו בעבודה. תקופות בהן הרגיש שהוא נשבר. כבר נמאס לו להמשיך לעבוד ולפרנס את משפחתו, הוא איבד את הצבע בחייו וכמעט נפל לדכדוך הנפש. אלא שמדי יום, בשעה חמש בערב, הוא היה פוגש בו, באברך מאיר העיניים שכלל לא הכיר אותו ולא ידע על המשברים שהוא חווה. האברך הלמדן היה מחייך אליו כהרגלו ואף מוסיף להגיד איזו מילה טובה. הוא הרגיש שטללים של תחיה מורעפים עליו. החיוך הזה, המילים האלה, החיו אותו ממש ונתנו לו כוח להמשיך בחייו ולהמשיך בעבודתו.
"כשראיתי את דמויותיהם של הנספים באסון הנורא שהתרחש בליל הבלהות במירון, כאב ליבי כמו כל יהודי. עברתי על הדמויות ועל השמות. ואז ראיתי אותו. ראיתי את הפנים המחייכות מביטות אלי מתוך העיתון. התוודעתי לראשונה לשמו: יהודה לייב רובין. באותו רגע חשך עלי עולמי. אבל יחיד נפל עלי. אני מרגיש אובדן עמוק. אובדן על האיש שאת זהותו לא הכרתי אבל מחיוכו הלבבי קיבלתי חיים חדשים".
אתם מעריכים מישהו? ספרו לו!
הסיפור הזה מחייב את כולנו:
לעולם לא נוכל לדעת עד היכן מגיע כוחה של מילה טובה!
מילה טובה יכולה להציל נפשות. "מחיה מתים במאמרו", אמר הרה"ק ה'בית אברהם' מסלונים זי"ע: "על ידי מילה טובה אפשר להחיות מתים". וכולנו גם מכירים סיפורים מטלטלים על אנשים שהעניקו לחבריהם, או אפילו לסתם אנשים, מילה טובה, ובכך החיו נפשות.
כעת, במסגרת 'נהגו כבוד', כמה עוצמה תהיה אם נקבל על עצמנו לדקדק במידה טובה ועילאית זו: להאיר פנים. לחייך ולעודד. לפרגן לזולת דברי שבח והערכה.
איך אמר לי פעם אברך יוקד?
"קיבלתי על עצמי קבלה קטנה. בכל פעם שאני עובר ליד מישהו וחולפת לי בראש מחשבה מחמיאה עליו. אני אומר לו את זה. אם אני נכנס לבית-המדרש ורואה בחור צעיר יושב ולומד, גם אם אני לא מכיר אותו, לא אשמור את הערכתי בליבי אלא אשתף אותו בה – ואין ספק שזה יעזור לו לצמוח. וכן על זה הדרך".
אפילו הגוי צריך…
את המאמר הנוכחי אני רוצה לחתום דווקא עם סיפור שסיפרתי כבר לפני למעלה משנה, בטור האמונה שבעיתון היומי. המסר של הסיפור עוצמתי כל-כך (וגרר בשעתו גל תגובות גדול בציבור), ששווה לשנן אותו שוב. מי שסיפר לי את הדברים הוא 'בעל המעשה', הרה"ח ר' ישראל גולדשטיין שליט"א מקרית צאנז, יו"ר ארגון 'אחים לשמחה'.
בבית המדרש הגדול בקרית צאנז, מוחזק עובד קבוע, גוי הודי ו'לֶנְסִי' שמו. גוי מהודר בתוך קריה חרדית, מגיע לשימוש כללי בשבתות, כמובן. מדי שבוע ישנם יהודים טובים שתרים במהלך השבת אחר לנסי וסוחבים אותו במאור פנים לבתיהם, על מנת שישמש כ'גוי של שבת', לפי דקדוקי ההלכה. בתוך עמו יושב הרב גולדשטיין וגם הוא השתמש פעם ופעמיים בגוי ההודי, כשהוא הקפיד לתור אחריו במהלך השבוע ולשלם לו על מלאכתו, כמנהג יהודים טובים וגויים בעלי כפיים.
באחת השבתות, כשהוא הגיע אליו באחת השבתות והזדקק דחוף לכישרון ה'גוי של שבת' הייחודי שלו. הוא לא הבין מדוע לנסי דנן מסרב להיגרר אחריו בביתו, מהלך רחובות אחדים. הוא ביקש, לנסי התעקש והוא הוכרח לתור אחר 'גוי של שבת' אחר.
"ככלות השבת, פגשתי את האחראי הממונה על הגוי וביקשתי ממנו שישאל אותו למה הוא לא הגיע אלי", מספר הרב גולדשטיין. תשובתו של לנסי דמן הודו, הדהימה אותו: "הוא אמנם משלם לי כל פעם שהוא קורא לי, אבל הוא אף פעם לא אומר לי 'שלום' כשהוא עובר לידי ברחוב!"
ללמדך כוחה של הארת פנים פשוטה:
אם אפילו הגוי, לא חבר ולא ידיד ולא בן קהילה, מרגיש עלבון כמאן-דהו שהוא מכיר אותו עובר לידו ואינו מברכו לשלום. על אחת כמה וכמה עלינו ללמוד לברך לשלום כל חבר וידיד ושכן ובן קהילה ומכר קרוב או רחוק או רחוק מאד, כשעוברים לידו ברחוב.
כל אחד צריך
איש אחד נכנס אל רופא הנפשות והתאונן על עצבות העוטפת אותו ודיכאון המשתלט עליו, השמחה נעדרת מחייו והמרירות עושה בנפשו שמות. מה יעשה וייוושע?
רופא הנפש הטיב את משקפיו בקצה אפו, וייעץ עצה:
שמעתי שבכיכר העיר ניצב בדחן אחד שבדיחותיו שנונות ואמירותיו משמחות נפשות. חולי עצבות רבים אני שולח לשם, כולם שומעים את אמרי השפר המבדחות שבפיו וחוזרים כשהם מחייכים ושמחים, הוא מצליח להפוך נפש מדוכאת לעליזה.
נאנח הפציינט והגיב:
אני הוא אותו בדחן – – –
אתם יודעים מה הסיפור הזה מלמד אותנו?
הרבה פעמים אנחנו חולפים ליד אדם מוכר ומאיר פנים, אולי אפילו אישיות תורנית מקודשת. אנחנו חושבים עליו מחשבות חיוביות, אבל מונעים את עצמנו מלגשת ולהעניק מילה טובה ומחמאה עדינה. 'הוא בטח לא צריך את זה' – חולפת המחשבה במוחנו. ולא היא, גם משמח הלבבות הגדול ביותר, גם הצדיק הנשגב ביותר – חיתה נפשו ממילה טובה ומשבחת.
(מתוך 'המבשר – תורני' אמור תשפב)
