היה זה במוצאי שבת זכור. הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל התיישב ליד השולחן, ליד הספרים הפתוחים, הוא התכונן אז ללמוד ולהעמיק עם החברותא בנושא "מושבע ועומד מהר סיני". מבלי משים קלטה שמיעתו החדה משפט מתוך שיחה שהתנהלה בפתח הדירה. שכנה אחת דיברה עם הרבנית אודות תחפושת לבתה הפעוטה למחר, למסיבה לכבוד פורים. עדיין חסרות לבתה הקטנה נעליים בצבע לבן במידה 24… השעה כבר מאוחרת והמסיבה מתקיימת כבר מחר…
הגאון לא התמהמה. תיכף ומיד התקשר רבי אברהם אל כמה מהשכנים, למצוא למי יש את זוג הנעליים הרצוי. אחרי כמה דקות הכריז מתוך חדרו בשמחה: "ברוך ה', מצאתי. אצל משפחת ג. בבנין הסמוך יש נעליים לבנות במידה 24. הם אמרו שאפשר לעלות עכשיו ולקבל אותן!" ותוך כדי דיבור פנה שוב אל החברותא, צלל למעמקי תלמודו ואמר: "מה אתם אומרים בדין שבועה כזו לעניין מחיית עמלק?…" החברותא רשם את כל דבריו וגם חקק בליבו את עניין הנעליים לתחפושת. אף השכנים לא שכחו מזה עד היום [ויאמר הנני ע' 497].
געוואלד! גאון עצום זה היה בקי בכל מכמני תורה. הוא ידע אפילו תשובות רבי עקיבא איגר ככתבן וכלשונן, כך שמעתי פעם מת"ח אחד שלמד עמו בצוותא באישון לילה ממש, ורבי אברהם שכבר נח על יצועו באפיסת כוחות, למד עמו אז בעל פה…
ואת ליבו הטריד אז צורך של פעוטה מישראל, כבודה וטובתה של נפש יהודית. למה לא תהיה לה שמחה שלמה בתחפושת? למה לא יהיה טוב ונוח לה מכל הבחינות, מחוט ועד שרוך נעל? בטבעיות גמורה עשה זאת. מה השאלה בכלל? הרי אף להיטיב עם כל יהודי ולכבדו הוא "מושבע ועומד מהר סיני"…
מה נפלא הדבר! הרי תלמידי החכמים הם בבחינת מלכי ישראל, "מאן מלכי רבנן", ועל מלך ישראל פסק הרמב"ם ב"יד החזקה": "ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים"… [פ"ב מהל' מלכים ה"ו]. אשריך רבי אברהם שזכית למלכות אמת, לכתר כבודם של ישראל…!
(מתוך 'המודיע', י"ט באייר תשע"ט)