יום ראשון כ"ח בשבט תש"פ
מהו הזמן הראוי ללישת 'מַצּוֹת המצוה' לליל הסדר?
רבים נוהגים ללוש את 'מַצּוֹת המצוה', דהיינו המצות המיועדות לקיום מצות אכילת מצה בליל הסדר, דווקא בערב הפסח, לאחר חצות היום. מנהג זה נקבע על פי הכתוב: "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח... שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת", המשווה את אכילת המצות לקרבן הפסח, אשר זמן שחיטתו הוא לאחר חצות היום. אך בדיעבד, כמובן, אף אם נאפו המצות זמן רב לפני הפסח, ניתן לקיים בהן את המצוה.
וכיום, מנהג רוב ישראל לאפות את מצות המצוה לפני חצות היום של ערב פסח, מפני שרוב החיטים יש בהן 'משהו' חמץ, בשל הצמיחה המצויה בהן לאחר תלישתן מחמת לחוּת האדמה; ובפסח, חמץ אוסר את תערובתו אפילו ב'משהו', כלומר, שאינו 'בטל' בתערובת, ויש הסוברים שכך הדין גם בערב פסח לאחר חצות.
[שו"ע תנח, א, ומשנ"ב א-ג]
מהו טעם המנהג שלא לאכול מצה 'שרויה'?
מצה שנאפתה לפני הפסח, אף אם יש בה 'משהו' חמץ, כבר 'התבטל' בתערובת, ומותר לאוכלה בפסח. אולם, בקהילות רבות נהגו שלא לאכול בפסח מצה 'שרויה', דהיינו, מצה שהושרתה במים, מחשש שמא נותר בתוך המצה מעט קמח, אשר לא נילוש כראוי ולא התערב בתוך הבצק, ועל ידי ההשרייה במים יחמיץ; ובפסח, אפילו 'משהו' חמץ אוסר את התערובת ואינו בטל בתוכה.
ומנהג רוב ישראל לאכול מצה שרויה, כיון שאין לחשוש לאיסור ללא סיבה שתעיד על קיומו; ובפרט במצותיהם של בני אשכנז, שהן דקות, ולא סביר שנותר בהן קמח שלא התערב בבצק. ואדרבה, יש טעם שלא להחמיר בדבר – כדי להרבות בשמחת החג, באכילת המצה באופנים שונים הכרוכים בהשרייה במים.
[משנ"ב תנח, ד; ביאורים ומוספים דרשו, 12]
האם המחמירים ב'שרויה' צריכים להחמיר גם במצה שטוגנה בשמן?
כאמוּר, בקהילות רבות נוהגים שלא לאכול בפסח מצה 'שרויה', דהיינו שהושרתה במים. ויש אומרים כי המנהג הוא אף שלא להשתמש בפסח בכלי ש'בלוע' בו טעם מצה שרויה. ובמצה שהושרתה ב'מי פירות', כגון מצה שטוגנה בשמן – לא נהגו להחמיר; אך יש אומרים שרצוי להחמיר אף בכך.
ובין אֵלו המחמירים שלא לאכול מצה שרויה, יש המקֵלים בכך ביום השמיני של פסח בחוץ לארץ, משום שאיסור אכילת החמץ ביום זה אינה אלא מדרבנן. ויש שאף נהגו להכין בשביעי של פסח מצה 'שרויה' לצורך היום השמיני, מפני שמנהג זה של אי אכילת מצה שרויה נחשב אצלם כ'חוּמרא' ולא כ'איסור'. אולם, יש אומרים שראוי למחמירים באכילת 'שרויה' שלא להשרות מצה במים אף ללא אכילתה.
[ביאורים ומוספים דרשו תנח, 12-13]