כה, ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
"וְזֹאת הַתְּרוּמָה… זָהָב וָכֶסֶף", מדוע כתבה התורה את הכסף, והרי לא מצינו במשכן כסף שהגיע כנדבה?
- רש"י: "כולם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן, שהוצרך שם כסף יותר, שנאמר 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה… בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת…'[1], ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוה לכלי שרת".
- רס"ג[2]: אמנם מצינו בתורה שנדבו כסף למשכן רק בפקודי העדה[3], אך כוונת התורה בנדבת הכסף היתה על כסף אחר, שהיה לצורך שלחן כסף, שכן לא יתכן שלא היה שם שלחן לצורך תיקון, חיתוך או רחיצה עליו וכן נדבה לחצוצרות ולמזרקים.
- אבן עזרא: התורה לא חששה להכליל בכלל התרומות גם דבר נוסף, את הכסף, בתורת נדבה[4].
- אברבנאל: "ומחצית השקל שנתנו כל הנמנים היה מפני שבא הכסף מועט בנדבה. והיו צריכים אליו הרבה לאדנים ולכן עשו מהמטבע ההוא אשר נתנו הנמנים כסף למלאכה לא שיצטרכו בו למטבע".
"זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת", מדוע כתבה התורה בסדר זה?
- אבן עזרא[5]: הסדר הוא על פי החשיבות בסדר יורד, תחילה הזהב, אחריו כסף, שהוא זול יותר ובסוף הנחושת למלאכה החיצונית, שהוא זול מהכסף.
- תולדות יצחק: זהב נכתב בתחילה ללמדנו שנמחל עוון העגל שהיה של זהב, ובמה שחטאו התרצו והתכפר.
- אברבנאל: התורה התחילה למנות מהמתכות, ותחילה הזהב שהיה למלאכת כלי הקדש, לאחר מכן הכסף שמיועד גם לכלי השרת וגם לאדנים. ובסוף הנחושת למזבח העולה ולכליו.
- רש"ר הירש: "שתי תכונות משולבות יחד במתכות: שיעור גבוה ביותר של עיסיות ושיעור גבוה ביותר של יציבות. הן נכנעות לפטיש ולאש ולובשות בגמישות כל צורה מבוקשת, אך משהוטבעה בהן צורה כלשהי, היא משתמרת בהן ביציבות איתנה, ורק כוח אלים יכול להרוס אותה. בתכונות אלה מייצגות המתכות דווקא אותה מידת אופי, שעלינו להפעיל נוכח צו החובה, ובייחוד נוכח רצון ה' שהתגלה לעינינו… לפיכך אין חומר מתאים יותר מן המתכות לתיאור סמלי של התנהגותנו המוסרית נוכח ייעודנו. לפי תכונות ההתכה והצירוף, הרי שמתקבל סדר הדירוג הבא: נחושת, מצב טבעי, חסר עידון וצירוף. כסף, מצב הכשר לזיקוק. זהב, מצב מושלם של טוהר וטיב מקוריים, העומדים בכל מבחן".
[1] לקמן לח, כו – כז.
[2] מובא באבן עזרא.
[3] לקמן לח, כו – כז.
[4] מצינו בתורה, שכותבת ומכלילה פרטים שהם מיעוט ולא חלק מהקבוצה, כדוגמת 'אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם', (בראשית לה, כו), למרות שבנימין עדיין לא נולד (בנימין נולד רק לאחר שנכנסו לארץ ישראל).
[5] בפירוש הקצר.