הרב צבי וינברג
"וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם" (ויקרא ט"ו, ח')
במושב זקנים (לבעלי התוס' ז"ל) מביאים שהקשה הרי"ח, למה רוק או שאר מעיינות הזב מטמאים אחר שפרשו ממנו, ותירץ לפי שעדיין יש בו חיות, ונחשבים כמו הזב עצמו. [אולם עי' פיה"מ לרמב"ם (שקלים ח,א) שמשקין היוצאין מן הטמא כמשקין שהוא נוגע בהן, ולפיכך נעשה רוק כל הטמאים טמא]
ומביאים לזה ראיה שפעם אחד חתכו בניתוח לב' אנשים את החוטם, ובטעות התחלפו החוטמים ושמו לאחד את חוטמו של השני.
וכשמת אותו בעל החוטם אז נפלה לזה החוטם, אלמא שיש חיות באיברי האדם אפילו לאחר שפירשו, ע"כ.
מקור הדברים נמצא בס' פירושי התורה לרבי יהודה החסיד (ויקרא טו,ח עמ' 144) וכנראה שמש"כ במושב זקנים "הקשה הרי"ח" כוונתו לרבי יהודה החסיד.
וכן בס' אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות (לרבי יהודה החסיד אות ב' עמ' ח) הביא תופעה זו, באחד שנחתך חוטמו וחיבר חוטם של אדם אחר אליו בסם וכשמת אותו אדם נפל חוטם זה, לפי שמריח במיתת גופו.
ומוכיח מזה שכן "יוצרינו יתעלה שמו אע"פ שלא ראינוהו, הוא מצוי בכל ועושה הכל", ועי"ש להוכחות נוספות מטבע העולם.
ובהע' שם (הע' 43) מביא שכן מובא בס' אילם (לרבי יוסף שלמה הרופא – היש"ר מקנדיאה, מעין חתום אודסה תרכ"ד עמ' 407) אך אינו מסכים באמיתותה.
וז"ל: וכגון מה שאומרים שאם בקצה הארץ איזה איש נחתך חוטמו או אוזנו והדביקו לו בשר זולתו שזה דבר ידוע באיטליא שעושין איברים חדשים אם נחתכו, אבל עושים מבשר עצמו, ואם אחר רוצה לתת לו מבשר זרועו, כגון שהוא עבדו, או בשביל ממון, יתרצה לו.
ואחר כך כל התפעלות שיהיה לאיש האחד ירגיש זה באבר החדש, עד שלפי סיפורם התוחב מחט בבשר זה ירגיש כאב האחר בבשרו, ואלה רחוקים מן השכל ואומרים שאם ימות העבד, כשנפסד גופו – יפול חוטמו של זה, וסיפורים אלה גורמים שחוק – לא ידיעה". [עי' תוס' נדה יז. ד"ה שורפין שכ"כ על צפרניים]
(קב ונקי)