"וַיְחִי יַעֲקֹב" (מ"ז, כ"ח)
רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', ציטט את לשון חז"ל המופלא מתוך הספר הקדוש 'תנא דבי אליהו' (פרשה ו):
"מפני מה זכה יעקב אבינו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע, בעולם הזה – ממה שעתיד לצדיקים לעתיד לבוא"? מפני שהיה בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו, בקי במקרא ובמשנה במדרש ובהלכות ובאגדות, שנאמר (בראשית כה, כז): 'ויעקב איש תם יושב אוהלים'…"
לכאורה מאמר זה מעורר פליאה, וכי איזו תקופה מחיי יעקב היתה בלא צער? הלוא יעקב עצמו אמר לפרעה (בראשית מז, ט): "מעט ורעים היו ימי שני חיי"?
אכן מהמשך דברי ה'תנא דבי אליהו' היה ניתן להבין שמדובר על השבע עשרה שנים האחרונות שהיה במצרים, שבאותן השנים זכה לשבת במנוחה ובשלוה, כשבנו אהובו יוסף סמוך לו מכלכלו ודואג לכל מחסורו, כפי שנאמר שם:
"כיון שבא יעקב [מבית לבן] ונמכר יוסף, היה בוכה ומתאבל עליו עשרים ושתים שנה, שנאמר 'ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו' (בראשית לז, לה). וכי על יוסף בכה? אלא, אמר שמא נתחייבתי שנשאתי שתי אחיות, או שמא נהניתי מממונו של לבן, או שמא נהניתי מממונה של שכם, ובטלה ברית שכרת לי הקדוש ברוך הוא.
"מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונתן [לו] הקדוש ברוך הוא שבע עשרה שנה סמוך לזקנותו טובה. מכאן אמרו, כל שהישיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנותו, סימן יפה לו, וכל שהישיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנותו, סימן רע לו. יעקב אבינו היה בטובה לשבע עשרה שנה, והעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו כל ימיו בטובה".
אולם מרן הרב וואזנר טען בתוקף שישנן ראיות ברורות לכך שדברי ה'תנא דבי אליהו' מתייחסים גם לתקופות הקשות של יעקב אבינו, בהן היה שרוי מלופף ביסוריו וצרותיו, ולמרות כן על תקופה זו אמרו חז"ל: "מפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע".
דבר זה, היה מחוור ונהיר להרב וואזנר בצורה מוחלטת. ושנים לאחר מכן כאשר פנה אליו אברך שההדיר מחדש את הספר 'תנא דבי אליהו', וראה את דברי הרב וואזנר, שלח לשואלו כיצד יתכן לומר פשט כזה בדברי ה'תנא דבי אליהו'? דחה הרב וואזנר את דבריו והחזיק בדעתו בכל עוז, שודאי הכוונה היא גם לשנים בהן סבל יעקב צרות ורדיפות, ואף אותן שנים נחשבות בחז"ל כחיים בלא בצער ובלא יצר הרע.
והנה, די לעלעל מעט בפסוקי התורה בכדי להיווכח כמה קשים היו ימי שנות חייו של יעקב אבינו, אין צורך להעמיק בדברים כדי להבחין ששנותיו לא היו שנים טובות בלשון המעטה; כבר מבטן אמו נלחם מלחמות נצחיות עם עשו, מאוחר יותר נאלץ לברוח ממנו לחרן ולהתמודד עם לבן הארמי רמאויותיו וגנבותיו. במשך עשרים שנה סבל ממנו צרות צרורות: "הייתי ביום אכלני חֹרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" (בראשית לא, מ). כשסוף-סוף הוא יצא מבית לבן, לבן רדף אחריו להורגו. כשניצל ממנו בחסדי שמים בא עשו עם ארבע מאות איש וחפץ להורגו. ניצל מעשו באו עליו צרת דינה, מיתת רחל, מכירת יוסף, צרת שמעון וצרת בנימין (ראה תנחומא מקץ סי' י).
אם כן, שואל הרב וואזנר, הרי רוב ימיו של יעקב היו עמוסים בקשיים וצרות, נטולי שקט ושלוה, כיצד ניתן לומר שחייו היו חיים בלא צער ובלא יצר הרע?
אלא הסביר הרב וואזנר, שלדעתו זו היא בדיוק שאלת ה'תנא דבי אליהו'; כיצד יעקב אבינו זכה לחיים שמחים ומאושרים למרות סאת היסורים והצרות שעברו עליו? כיצד מסוגל בן אנוש שמתמודד עם כל כך הרבה קשיים ונסיונות להעביר את ימי חייו בלא צער? והתשובה היא, שברור הדבר שבגלל שהיה ספון באוהלה של תורה מילדותו ועד זקנותו, ואת כל סיפוקו ושמחתו שאב מהתורה הקדושה, וכך הצליח לעמוד בכל זה. הרי ששקיעותו בתורה היא זו שגרמה לכך שלא יחוש בצער וביצר הרע שבא לטורדו בימיו הרעים.
אין ספק בכך, אומר הרב וואזנר, שלפי מבחן הצרות שהתמודד עימן היו לו ליעקב אבינו חיי צער, אבל כיצד ברח מהצרות? 'ויט שכמו לסבול' – עולה של תורה'. הוא הגה בתורה יומם ולילה, ללא הפוגה, ללא תנומה, קנה בקיאות במדרש במקרא ובמשנה, וכך הפכו חייו מחיי צער וחיי סבל, לחיי שמחה ואושר, מלאי סיפוק והנאה. חיים בלא צער ובלא יצר הרע כפשוטו!
מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, היה מתאר במתיקות את דברי חז"ל (במדרש ב"ר סח, יא) שאמרו שיעקב אבינו אמר תהלים בלילות, כששמר על צאנו של לבן: "ברור שלא היה זה אמירת תהילים גרידא, אלא הרבה יותר עמוק מזה. כמה חידושים חידש יעקב על מזמורי התהלים הללו… כמה תילי-תילים של הלכות נוספו לו בשעה זו ששמר על הצאן… הוא אמנם נצרך לעבוד אצל לבן כדי לזכות בנשותיו – אך עובדה זו לא ניתקה אותו מהתורה. הוא אמר את התהילים עם כל העומק, עם כל הסודות והלמדנות שטמונים בהם".
חז"ל מלמדים אותנו בכך, מהו המתכון הבטוח לעבור את חיי העולם הזה בלא צער ויסורים, יטמין עצמו בתורה! "משפטי ה' ישרים משמחי לב", שמחת התורה בכוחה להשכיח מהאדם את הצרות והיסורים שאופפים אותו. על ידי דבקות אמיתית בתורה, בכל המצבים ובכל האופנים, החיים נהפכים לחיים בלא צער ובלא יצר הרע.
קשר חזק ואמיץ שרר בין רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, למרן ה'חזון איש' זצ"ל, ובשל כך זכה לשמוע לא אחת גילויים מפליאים מפי קודשו. באחת הפעמים אמר לו ה'חזון איש' ביטוי מבהיל: "מיום שמלאו לי שמונה עשרה שנה למדתי תורה מתוך יסורים עצומים…".
ה'חזון איש' עצמו כתב כך לאחד מידידיו: "בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים, נוסף לכאב הגוף ושבירתו כל הימים. העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גמור מכישלון בעוון". (אגרות חזון איש חלק א, קנג).
מאידך גיסא, אמר הרב וואזנר, למרות זאת תמיד הוא הקרין שמחת חיים עצומה, מין אושר עילאי ובלתי מוסבר. אין זה אלא מפאת שהטמין את עצמו בתורה שהשכיחה ממנו את צרותיו הקשות מנשא; חולי, עקרות ויסורים שונים.
בזמן לימודי בישיבת פוניבז', התנהלה על ידי היהדות החרדית מערכה קשה למען קדושת ישראל. מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל עמד בראש המערכה וניהל מלחמת חרמה בעוז ובגאון כנגד פורצי גדר. כדרכו הוא נטל על כתפיו את מלוא האחריות, ומטבע הדברים ספג את מרבית החיצים.
בעיצומה של המערכה, כשהיה נדמה לכולם שהמערכה מסתיימת בחוסר הצלחה, זכורני כיצד מרן זצ"ל נכנס להיכל הישיבה, ואני שישבתי בסדרים בצידו הימיני של ההיכל סמוך למקומו, השתוממתי לראות כיצד נכנס לבית המדרש ומתרפק בכזו חביבות על הגמרא. הוא אמר בהתרגשות: "אה! ממש גן עדן!… א'מחיה! אה! ממש גן עדן!…".
הרב שך החל ללמוד בחשק ובהתלהבות כאילו הכל מתנהל למישרין! "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו", כאילו לא מתנהלת כעת מערכת קודש! אין מלחמת חרמה בחוץ!
החיים האמיתיים שלו הסתכמו כאן, מול הסטנדר, בד' אמות של תורה!
אספר לכם סיפור אמיתי. הכרתי בירושלים יהודי תלמיד חכם עצום צנוע ומעלי, מנקיי הדעת שבירושלים, הגאון רבי שלום רבינוביץ זצ"ל. הוא היה שקדן ובקי גדול במכמני התורה, אך מעולם לא רצה להתעטר בכתרה של תורה בשום משרה כל שהיא, ישב בקרן זוית ולמד תורה לשמה. הוא חיבר חיבור נפלא בשם 'שאילת שלום', בו נוכחים מעט בהיקף ובגדלות שזכה להם.
בהלוויית מרן עמוד ההוראה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, כבר היה רבי שלום חולה ומיוסר, וקשתה עליו ההליכה. עקב כך, ביקש מבעלי אחת המכוניות שהשתתפו בהלוויה, אם יואיל בטובו לתת לו לשבת בתוכה. במכונית ישב גם אחד מחשובי הדיינים בבני ברק, והשניים שקעו בשיחה תורנית, כאשר הדיין מוצא את רבי שלום מלא וגדוש בתורה בחריפות ובקיאות.
בתוך הדברים, התעניין הלה אצל רבי שלום: "היכן הנכם משמשים כר"מ או כראש ישיבה"? ענה לו רבי שלום בפשטות אופיינית: "מיום עומדי על דעתי ועד היום הזה, הנני נמנה על יושבי בית המדרש בישיבת 'עץ חיים', ואינני נושא על שכמי שום משרה". הלה התפעל מאוד מצניעותו של היושב לפניו, אשר כצניעותם של חכמי ירושלים אינם מחזיקים טובה לעצמם, וקשר עמו קשרי ידידות עזים, ואף בא לבקרו מספר פעמים בימי חוליו לשוחח עימו בדברי תורה.
ביום מן הימים התלויתי פעם לאמי הצדקנית ע"ה כשהוצרכה לבוא לטיפול אצל ד"ר ליפו, רופא נודע ובעל שם במומחיותו הרבה לטיפול בכלי הדם. אנשים היו באים אליו כשרחמנא ליצלן פסקו את דינם לכרות את רגלם, שם היו מחכים מטופלים רבים. כשבאנו היה תור ארוך של כארבעים איש שחיכו בשביל טיפול של חמש דקות. בידיו המבורכות הצליח להציל רגליים של המוני אנשים.
בחדר ההמתנה ישב רבי שלום רבינוביץ, שהיה למוד סבל, היו לו רגליים נפוחות כאובות ומיוסרות. שמעתי אותו מתאנח באנחות קורעות לב מידי פעם. ניגשתי אליו ואמרתי לו: "רבי שלום אולי נשוחח מעט בדברי תורה". והוא נענה בחיוב להצעה.
והנה, הלא יאומן קרה. מיד כאשר התחלנו לשוחח בדברי תורה, מיד וללא השתהות הוא התלהט וחייך חיוך רחב, והחל להשמיע חידושים וחידודים נפלאים, פיו הפיקו מרגליות. בבקיאותו הגדולה בהלכות ובאגדות, הוא חרז דברי הלכה ודברי דרוש ומדרש עם גמרות שונות, והיו הדברים שמחים וערבים. וכך שוחח בדברי תורה עם כל היסורים והכאבים עד הגיע תורו.
קהל הממתינים היו מגוון רחב של אנשים, חלקם רחוקים משמירת התורה והמצוות. זכורני כיצד עמדו משתוממים מול המחזה המדהים. כיצד התורה מסוגלת להשכיח מהאדם את כל מועקותיו וצרותיו, ולהפיח רוח של חיים ושל שמחה גם במדוכא ביסורים!
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')