ביום ט"ו באייר חל היא"צ של הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'בית יהודה'.
רבי מיכל נולד בשנת תרס"ז, ובהיותו כבן שבע התייתם מאביו הג"ר אברהם יצחק, ועבר לגור עם סבו הגאון רב דוד פינשטיין זצל בעיר 'סטרבין', ומאז כונה 'מיכל סטרבינר'.
בהגיעו לגיל מצוות עבר ל'סלוצק', שם למד אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שחיבבו מאוד, וכשעברה הישיבה ל'קלצק', עבר יחד עמה, שם שמע שיעורים מפי חתן הגרא"ז הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל.
כאשר עלה רבי איסר זלמן לארץ ישראל, עבר לישיבת 'מיר' בראשותו של הגאון אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, והמשגיח הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל. ולמרות גילו הצעיר שחה בים התורה כשלצידיו האריות שבחבורה: הגאונים רבי דוד פוברסקי, רבי אריה לייב מאלין, רבי יונה קרפילוב, ורבי נפתלי וסרמן, בנו של רבי אלחנן זצ"ל.
בשנת תר"ץ עבר בעצת רבו הג"ר איסר זלמן, ללמוד בישיבת 'בריסק' אצל מרן הגרי"ז זצ"ל, ומאז הפך לענין של קבע שמידי תקופה קבוצת בחורים מישיבת 'מיר', באים ללמוד בישיבת 'בריסק'.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עסק רבות בהעברת ישיבת מיר ל'וילנא', וכיון שגם הרב מבריסק הגיע באותה עת לוילנא, יסד עבורו 'קיבוץ', אלו היו קבוצת בחורים שהיו באים לשמוע שיעורים מהרב מבריסק.
בתחילה נמלט עם רוב תלמידי ישיבת מיר ברכבת הטרנס-סיבירית, אך במהלך שנת תש"א, סידר עבורו דודו הגאון רבי משה פיינשטיין, שכבר היה אז ב'ארצות הברית', אשרת כניסה לארצות הברית, והוא הגיע אליה באונייה היפנית האחרונה שיצאה לחופי ארצות הברית, בטרם פרוץ המלחמה בין שתי המדינות.
בשנת תש"ו הגיע לארץ ישראל, ובי"ז באב נישא למרת ליפשא ע"ה, ביתו של רבו מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל.
בתחילה חזרו בני הזוג ארצות הברית, שם שימש כראש ישיבת 'תפארת ירושלים', ובשנת תשי"ב עלו וקבעו משכן קבע בארץ ישראל, ויסד את ישיבת בית יהודה ב'תל אביב', ולאחר מכן ב'בני ברק', שם הרביץ תורה לתלמידיו הרבים.
נפטר בשנת תשס"ג, ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
"והשיאו אותם עֲון אשמה באכלם את קדשיהם" (כב טז)
והשיאו אותם: את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם [רש"י]
עפ"י מה שפי' רש"י 'והשיאו' לשון הטענה, ביאר הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל מה שאנו אמרים בתפילת מוסף של שלש רגלים: 'והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום, לשמחה ולששון, כאשר רצית ואמרת לברכנו', בקשתינו מהקב"ה שיטעין אותנו בברכת המועדים, והיינו שברכת המועדים תהא במידה כזו שהיא צריכה הטענה.
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן (כג ג)
השבת, מלבד שהיא ניתנה 'זכר למעשה בראשית' ו'זכר ליציאת מצרים', נאמר בפרשת משפטים טעם נוסף: 'ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר'.
מבואר, אומר הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל, שהגם שצריכים אנו לסכור ע"י השבת את מעשה בראשית ויציאת מצרים, מ"מ יש בשמירת שבת גם ענין של חסד, למען ינוח שורך וחמורך, בן אמתך והגר.
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה' (כג ה)
פסח לה': הקרבת קרבן ששמו פסח [רש"י]
הנה קיי"ל שישראל מומר אסור באכילת הפסח, ויש לעיין, במה נשתנה קרבן פסח משאר הקרבנות שאין איסור למומר לאכול מהם?
ויישב הגאון רבי יחיאל מיכל זצ"ל שעיקרו של קרבן פסח, בא להשריש את האמונה שהקב"ה משגיח השגחה פרטית, וכל אשר ה' חפץ הוא עושה, כמו שמובא בסדור רבי יעקב עמדין זצ"ל שגוי אחר מאר ש'קרבן פסח' נקרא אצל היהודים 'קרבן האומנה', על כן נאסר המומר באכילתו, שהרי אינו שייך לזה, כי הוא אינו מאמין בהשגחת הבורא ובייחודו.
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל… (כג מ)
אי' במדרש רבה: 'פרי עץ הדר, אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפת תמרים, אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבת, אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא יקשרו כלם אגדה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הדא הוא דכתיב (עמוס ט, ו): הבונה בשמים מעלותו, ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגדה אחת, שנאמר (עמוס ט, ו): ואגדתו על ארץ יסדה, לפיכך משה מזהיר לישראל: ולקחתם לכם ביום הראשון'.
הנה האגודה בפועל מכילה רק ג' מינים, אומר הגאון רבי יחיאל מיכל פיישנטיין זצ"ל, שהרי האתרוג שהוא כנגד מי שיש בו תורה ומעשים טובים, נלקח לבד ואינו אגוד עם כל המינים. ללמדנו שאמנם אנו משתדלים לקרב לתורה את כל דרגות העם, ולהכניסם תחת כנפי השכינה, אולם לא נוכל להיות עימהם בחטיבה אחת ממש, כי מקום מיוחד ונבדל שמור להם לתלמידי חכמים המלאים בתורה ובמעשים טובים.
ואין זו גאוה והתנשאות ח"ו, אלא זו הדרך לשמור על ייחודם ולהוסיף לעלות במעלות התורה.
עוד למדנו מזה, כי מי שרוצה לעסוק לקרוב הרחוקים, צריך להתאמץ קודם להיות תלמיד חכם אמיתי, הן בשקידת התורה, הן ביראת שמים, והן במידות ובשאר הליכות, רק לאחר מכן הוא מסוגל לקרב גם את זולתו אל המאור שבתורה.
מי שסבור שתיכף בתחילת הדרך יש לבן תורה להתערב בחיי הציבור התורתי, אפילו יהיו המניעים שלו טהורים לעילא, אינו אלא טועה.
דברי התורה נלקטו מהגדת 'שי לתורה' בעריכת הרה"ג ר' שמעון יוסף מלר שליט"א
***
מי אנו שנתאר את דמות תארו של הגאון רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל, חוליה מפוארת שדבקה בפארי הדורות למשפחת בריסק.
ואולי כדי להשיג מעט את גבהו, נספר את שסיפר בנו הגאון רבי דוד פיינשטיין זצ"ל: פעם כאשר אמי [מרת ליפשה ע"ה בת מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל] באה אל מרן ה'חזון איש' זי"ע, הוא אמר לה: "יש לקום בפנייך ב' פעמים, פעם אחת כיון שאת 'בת חבר', ופעם שניה כיון שאת 'אשת חבר'….
***
עוד בצעירותו, יצא שמו של רבי מיכל לתהילה בכל עולם הישיבות בפולין ובליטא, כגאון ולמדן עצום, 'מיכל סטרובינר' כונה, ע"ש עיר הולדתו, 'סטראבין'.
הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל סיפר בהספד בלוויה, שבמיר היו ארבע מאות בחורים, מתוכם חמישים שהיו ראויים לכהן כראשי ישיבות, והוא היה המיוחד שבהם.
כולם השתוקקו לדבר איתו, הן משום שהיה בקי בכל ענין, וגם מפני שקיבל כל אחד בסבר פנים יפות והרעיף עליו מחינו ומנעימותו.
הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל היה מספר שפעם עברה שמועה ב'גרודנא' ש'מיכל סטרובינר' נוסע ברכבת, ועתיד לעבור בשעה פלונית בתחנת הרכבת ב'גרודנא'…
לקראת השעה היעודה, התמלא רציף התחנה בעשרות בחורים שבאו לראות מיהו הבחור 'מיכל סטרובינר' ואולי גם לזכות לדבר איתו בלימוד.
***
על צמאונו הגדול לתורה, נוכל ללמוד מסיפורו של הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א, ראש ישיבת 'מאור התלמוד': "מתוך הידידות העמוקה של רבי מיכל עם חותני זצ"ל, הוא בא להשתתף בשמחת ה'שבע ברכות' שנערך לנו בביתו. וכדרכם של חתנים נשאתי דרשה, ופתחתי בהערה על דברי רבינו חיים הלוי זצ"ל בענין 'תשלום תפילה במי שחיסר אזכרה', וכמקובל הפסיקו אותי בשירה, מיד אחרי הצגת הקושיא.
מיד פנה הגאון רבי מיכל ואמר: "איך יתכן לשמוע קושיא על דברי רבי חיים ולא לשמוע תירוץ…?!"
למשתתפים לא היתה כל ברירה והם הבינו שהם חייבים לתת לי לגמור את הדרשה עד תומה…"
***
תלמידו הרה"ג רבי צבי ויס שליט"א מספר: "בערוב ימיו, נפל פעם בפתח בית המדרש, בדרכו למסירת השיעור.
מלוויו שראו כי הוא סובל מאוד מכאבים עזים, ניסו לשכנעו ללכת לבית החולים לערוך בדיקות, אך רבי מיכל סירב, ואמר: "אני רוצה קודם למסור את השיעור…"
השיעור נמסר כרגיל, כאילו לא ארע לו דבר, העמקות בסוגיא השכיחו ממנו את הכאבים. בסוף השיעור הסכים ללכת לבית החולים, ובתום סדרת בדיקות התברר כי נשבר לו אגן הירך, וכידוע אלו כאבים עזים, והוא אכן נזקק לשכב תקופה ארוכה עד שהתאחו השברים".
***
תלמידו הרה"ג רבי יהודה פלדמן שליט"א מספר: "פעם ערך רבי מיכל סיום על מסכת 'בבא קמא', שאלו אותו: 'לשמחה זו מה עושה?, הרי ידוע שהרב כבר למד מסכת זו עשרות פעמים, וכבר בהיותו כבן שתים עשרה סיים בבא קמא עשר פעמים..?'
הוא עצמו סיפר שלמד 'בבא קמא' עם סבא שלו, וכאות הוקרה והערכה, ביקש הסבא שיתנו לו 'לחם לבן', שהיה אז יקר המציאות, ואם כן, תמיהתנו התעצמה, מה ענינו של הסיום הזה?
"עכשיו" – השיב לנו רבי מיכל – "למדתי את כל המסכת לפי המהלך של הרשב"א…."
***
בשנת ת"ש, עת הגיעו בני הישיבות ל'וילנא', אירגן רבי מיכל שיעור לכמה עשרות בחורים, אצל מרן הרב מבריסק זי"ע, גדולי עולם התורה ישבו שם, ושמעו שיעור מידי ערב, כשמחוץ תשכל חרב, והמלחמה הנוראה משתוללת, הם מענגים את ליבם ולומדים ביישוב הדעת ובשקיעות עצומה.
בכל ליל שבת היה הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל נכנס לדבר בלימוד עם ה'בריסקר רב'. "פעם אחת" – מספר רבי מיכל פיינשטיין – "כשהייתי שם, שאל ר' אלחנן קושיא, ועניתי מיד תירוץ, ר' אלחנן התרגש מהתירוץ, ומשלא הכיר אותי, שאל אותי: "האם אתה הוא 'מיכל סטרובינר'…?"
[הוא שמע את שמו מבנו רבי נפתלי ביינוש הי"ד שלמד חברותא עם ר' מיכל, אך מעולם לא ראה אותו, וכששמע תירץ כה גאוני כול היה רק לשער שזהו הבחור 'מיכל סטרובינר']
"כן"- עניתי לר' אלחנן – "זה אני…, ועד היום אני מצטער שאמרתי את התירוץ… זה היה גאוה…! לא הייתי צריך לומר את התירוץ…"
***
פעם אמר הגאון רבי מיכל: "אדם צריך לשאוף שיהיה לו כבוד בעולם הזה ושיהיה לו טוב בעולם הבא!"
שאלו תלמידיו: "מהו כבוד בעולם הזה?"
"אני מתכוין לכבוד האמיתי…. 'אין כבוד אלא תורה…' שיוכל לומר פשט טוב ברשב"א, פשט טוב ברמב"ם… זהו כבוד אמיתי…"
***
על אף גאונותו בתורה וגדלותו העצומה, היה מתייחס לכל אחד כשוה בין שווים, אברך שבילדותו התגורר סמוך לרבי מיכל מספר: "אחי היה אוסף תמונות של רבנים, ולשם כך היה מצלם 'גדולים'. מידי שבוע כשרבי מיכל היה בא למקוה לקראת שבת, היה אחי מצלם אותו…
כשרבי מיכל שם לב למנהגו, היה עומד ומסתדר, מחייך אליו ומצטלם, "אם אתה כבר מצלם, שתהיה לך תמונה יפה…"
***
היה שמח בשמחתם של אחרים, כאילו היתה זו שמחה שלו. וכשהיה מוזמן לשמחה, היה לובש בגדי שבת, כדי לשמח את בעל השמחה, ולהראות לו שהשמחה חשובה לו.
פעם אירע, לעת זקנותו, שירד מביתו כדי ללכת לחתונה, ולפתע אמר למלווהו: "שכחתי משהו… אני עולה להביא אותו…"
– "מה שכחת?" התעניין התלמיד
-"כיון שבאתי בבגדי שבת" – ענה לו רבי מיכל – "אין לי פה כסף, הרי יבואו עניים לחתונה ויבקשו צדקה… הכיצד אשיב פניהם ריקם…?!"
וכך במרומי גילו, עלה רבי מיכל והביא כסף, כדי שיוכל לתת לעניים שיבקשו.
***
פעם ניגש אליו יהודי בתל אביב וביקש ממנו שיתפלל על חולה, מיד החל רבי מיכל לבכות על צרת חבירו והתחיל להתפלל…
בינתיים הוציא המבקש צ'יק ונתנו לרבי מיכל "זה בשביל הישיבה…"
רבי מיכל סירב לקחת את הצ'יק ואמר: "אני לא לוקח כסף בשביל להתפלל על יהודי"
"זה לא בשביל הראש ישיבה, זו תרומה עבור הישיבה" – ניסה היהודי בכל און לשכנע את רבי מיכל שיקח את הכסף. אך רבי מיכל עמד בסירובו ואמר: "תבוא פעם אחרת, עכשיו לא אקח ממך כסף…"
***
ואם בתפילתו של רבי מיכל עסקינן, יש בנותן טעם לספר מה שסיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:
"לפני שנים בא אלי פרופ' בכיר מבית החולים 'תל השומר' ובפיו שאלה סבוכה: 'במחלקה שלי שוכבת אשה שעפ"י הרפואה ימיה ספורים. בתה עומדת להינשא לאחר החגים, ומכיון שהאם יודעת שאם תתקיים החתונה במועדה, היא לא תזכה להשתתף בה, על כן הם רוצים להקדים את החתונה לימי חול המועד, והשאלה האם מותר להקדים את החתונה לימי אלו כדי שלא תיטרף דעתה של האם החולה, למרות האיסור שלא לערוך נישואין בחול המועד?
בליבי חשבתי, מספר הג"ר יצחק, לפסוק להם לערוך חופה בלא נישואין, למרות שדבר זה לא מקובל בימינו, אבל כך נרוויח שלא נערוך נישואין בחול המועד, ומכל מקום האם תזכה להשתתף בחופת בתה, אך לא רציתי לפסוק כך על דעתי, ועליתי להתייעץ עם הגאון רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל…
"מדוע להתיר אירוסין בלי נישואין שלא כפי שמקובל היום…?" – תמה רבי מיכל – "הבה נתפלל שהאשה תאריך ימים…!"
וכך הווה, החתונה נדחתה והקב"ה האריך את ימי האם עד חנוכה, והיא זכתה לראות את בתה נכנסת לחופה, כפי המקובל, אירוסין ונישואין יחד…
***
מספר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל: פעם באחד מימי חול המועד, כשהיה רבי מיכל אצל חמיו הרב מבריסק זי"ע, אמר לו דודי הגאון רבי זאב צ'צ'יק זצ"ל: "ר' מיכל, לאזט מיר זאגן אייך א ווארט" [תרשו לי לומר לכם מילה]
"איך וויל הערן מיט גאנצן הארץ" [אני רוצה לשמוע מכל הלב] – ענה לו רבי מיכל
"אתם יודעים למה קוראים לכם 'מיכל'" – אמר לו רבי זאב – "כי 'מיכל' זה ראשי תיבות 'מי יתנך כאח לי'…"
"ובדידי הוה עובדא" – מספר רבי משה מרדכי – "לאחר פטירת הבריסקר רב, אחר השבעה עלו בני המשפחה לקברו, ואף אני עליתי, היו שם רק בני משפחה ואני.
כמובן שלא היתה לי הרגשה מאוד נוחה להיות שם בודד מחוץ למשפחה, וכאילו לא די בזה, תוך כדי אמירת התהילים, שמעתי שאחד לוחש לאחר: "ווער איז דער בחור, הער איז אויך פון די משפחה?" [מי זה הבחור הזה, הוא גם מהמשפחה?], מיד התחרטתי שהגעתי, ומאוד לא היה לי נעים להיות שם…
ר" מיכל שמע את כל זה ומיד אמר לשואל: "דו וויסט נישט…? הער איז מער פון משפחה…!" [וכי אינך יודע…? הוא יותר ממשפחה…!]
***
מספר הגאון רבי נתן חיים איינפלד שליט"א: "בשנת תשכ"ג, בחול המועד סוכות, קרא לי הגאון רבי מיכל לבוא אליו בדחיפות, ואמר לי: "יש לי צער וכאב גדול, אתמול היה אצלי אברך יקר, וראיתי שהוא בעל כשרון מצוין, ובגלל קשיי פרנסה ושלום בית יצא לעבודה. אני רוצה שתעזרו לו שיחזור ללמוד באיזה כולל שירצה, לאו דוקא אצלי, ואני אשלם כל ההפרש שקיבל מעבודתו"
מיד טיפלתי בקשתו, והאברך חזר לכולל. ואין לתאר ולשער גודל שמחתו של רבי מיכל כאשר באתי לבשר לו שמיד אחרי סוכות הוא חזר ללמוד בכולל, ואמר לי: "החייתני ועשית לי נחת רוח ושמחה גדולה…"
ואכן רבי מיכל השלים משכורתו כמה שנים, וכהיום אותו אברך משמש כראש ישיבה חשוב בחוץ לארץ"
***
הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א סיפר: "פעם ישבתי בביתו של מרן הרב מבריסק זצ"ל בעת שמחה משפחתית, ורבי מיכל ישב שם עם בני המשפחה.
לפני ששב לביתו ב'תל אביב', שלח רבי מיכל את בנו רבי חיים, שהיה אז ילד בן שש, לבקש ברכה מהסבא.
הרב אחז בידו וברכו "זאלסט קענן לערנן". רבי מיכל שמע את הברכה, ומיד אמר לבנו: "תבקש מהסבא שתהיה אדם גדול!", אך הרב חזר על הברכה: "זאלסט קענען לערנן…", והסביר: "בדורות הקודמים כשאמרו על אדם שהוא 'הרב הגאון והצדיק' הוא באמת היה כך וידע ללמוד, אבל הדורות מתקטנים… כשהוא, והצביע על נכדו, יגדל, גם מי שיגידו עליו שהוא 'הרב הגאון הגדול' לא מחייב שיידע ללמוד… ולכן אני מברך אותו 'זאלסט קענען לענרן'". והג"ר ברוך דב סיים: "ברוך ה' הברכה התקיימה".
