הרב ישראל ליוש
"אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות ל"א, י"ג)
אדם עשיר עמד להשיא את בנו. הכנות רבות קדמו לחתונה, ובכללם גם קניות לרוב, החל בדברים הנצרכים ביותר כמו בגדי חול ובגדי שבת, וכלה בתכשיטים ושאר עניינים שאינם אלא לריבוי פאר והדר. כמנהגם של גבירים, האב יקנה לבנו את הכל. עשיר כמוהו לא יחסוך משהו מצרכי בנו.
סדר הקניה ייקבע לפי רוב אהבת האב לבנו. אם הבן גורם לאביו נחת, הולך בדרכו ומכבדו כראוי – אזי תענוג הוא לאביו לקנות לו את כל אשר יחפוץ, אף את הדברים הפחות נצרכים לו, ולכן ימהר לקנות אותם כדי להיטיב עם בנו לפני נישואיו. לעומת זאת, אם האב מקפיד על בנו ובליבו עליו – אזי גם אם בסופו של דבר הוא יקנה לו הכל, כמנהג בעלי בתים חשובים, הוא לא ימהר לקנות לו קודם רק די צרכו. את שעון הזהב ושאר המותרות, יקנה לו בעצלתיים ובכובד לב, רק סמוך ממש לחתונה.
עפ"י משל זה, מבאר ה'בית הלוי' את ההבדל בין פרשתנו לפרשת ויקהל. בפרשתנו נכתבה מצות השבת אחר שציווה הקב"ה בפרשת תרומה ובפרשת תצוה על הקמת המשכן, ואילו בפרשת ויקהל הקדים לצוות על השבת לפני מלאכת המשכן. הביאור בזה – אומר הבית הלוי – כי ישנם מצוות שהם מוכרחים לאיש הישראלי כמו השבת, שהרי בלעדיה אינו יהודי כלל. אך ישנן מצוות שהן לתוספת קדושה, כמו בית המקדש והקרבנות, שהם רק למעלת וקדושת בני ישראל, שהרי גם כיום שבעוונותינו הרבים אין לנו מקדש וקרבנות – יהדותנו קיימת.
אם כן, קודם מעשה העגל, כאשר היו ישראל חביבים לפני הקב"ה, נכתבה מלאכת המשכן לפני השבת, כמו אותו אב אוהב שקונה לבנו את שעון הזהב לפני הבגדים, אבל אחר חטא העגל, דומים אנו יותר לאב המקפיד על בנו וקונה לו את שעון הזהב בהכרח, לכן ציווה קודם על השבת המוכרחת, ורק לאחריה ציווה על המותרות – המשכן וכליו.
סיפר מרן הרב מבריסק זצ"ל, על נערה שלא חונכה לשמירת תורה ומצוות. לימים הכירה הנערה את בוראה וחזרה בתשובה. בהכירה את הוריה, שלא אהדו – בלשון המעטה – את שומרי המצוות, פחדה מהם, והחליטה להסתיר את דבר חזרתה בתשובה. היא שמרה מצוות בסתר, ועשתה ככל אשר יכלה אף לשמור שבת.
שבת אחת נסעו הוריה אל מחוץ לעיר, וביקשו ממנה שתפתח במקומם את בית העסק המשפחתי. לא היתה לה כל ברירה והיא הלכה לשם באונס. ממעמקי לבה הכואב נשאה תפילה לאביה שבשמיים שלא תצטרך לחלל את השבת.
תפילותיה הכנות, שבקעו מן הלב – פעלו, ונפש חיה לא פקדה את החנות כלל. לקראת הערב, בהתקרב שעת סגירת החנות, חשבה הנערה לעצמה: 'הרי כשהורי יחזרו ויראו כי לא מכרתי כלום, בודאי יכעסו עלי ויחשבו שכלל לא פתחתי את החנות, מה אעשה? כיצד אשכנע אותם שהחנות היתה פתוחה, ואיש לא ביקר בה?' עוד היא מהרהרת, נכנס אדם אל החנות וביקש לקנות חפץ קטן שערכו לא רב. כיון שלא רצתה לחלל את השבת, הפריזה במחיר ונקבה בסכום לא הגיוני כלל, בתקוה שהלה יסרב לשלם סכום כה רב על חפץ כה קטן, אך להפתעתה אמר לה כי הוא מאוד צריך את הדבר ומסכים לשלם עליו מחיר כה יקר. משראתה שסכום זה לא מרתיע אותו, העלתה עוד את המחיר ונקבה בסכום גדול יותר, אך הוא בשלו, החפץ מאוד חשוב לו והוא מסכים לשלם גם את הסכום הזה. וכך נמשכו הדברים, היא מעלה את המחיר והוא מסכים לשלם. כאשר המחיר כבר הרקיע לכדי עשרת מונים משוויו האמיתי, אמרה לו: 'המתן עדי שהורי יחזרו, וסגור איתם את העסקה', בכך רצתה לדחותו עד צאת השבת.
כאשר יצאה השבת אמרה לו: 'האמת שמחירו האמיתי של החפץ אינו אלא סכום פעוט, אין רצוני ליהנות משכר שבת, ולכן שלם לי רק את שוויו האמיתי'.
'איש אמת אנוכי' – טען הקונה – 'לא אשנה מדיבורי, כיון שהסכמתי לשלם אף את הסכום המופרז, הרי לך כל הסכום שסיכמנו בעד החפץ'.
כאשר ראתה הנערה שכה סייעו לה מן השמיים לשמור את השבת, אזרה אומץ, וכאשר הוריה חזרו – סיפרה להם על חזרתה לצור מחצבתה ועל שמירת השבת שלה. כאשר שמעו ההורים שתפילת בתם נענתה, והיא הצליחה לשמור שבת במסירות נפש עילאית כל כך, חזרו אף אם בתשובה והחלו לשמור שבת.