"כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל חס וחלילה. אך שומריה המתחזקים להחזיקה ודאי שיתגרו בם, לא יוכלו להתאפק ולהחריש" (מסילת ישרים פרק יט)
סיפר הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל על זקנו הגה"צ רבי הלל ויטקינד זצ"ל, מעשה ששמע מתלמיד חכם שבבחרותו ליווה את רבי הלל לבתי נדיבים, וכך סיפר:
יום אחד נכנסו רבי הלל ומלווהו לביתו של גביר בעל שם עולמי שהיה מתומכי ישיבתו של רבי הלל – ישיבת 'בית הלל' בתל אביב. והנה להפתעתם, על קיר חדר קבלת הקהל התנוססה תמונה לא צנועה. רבי הלל לא היסס, קנאת ה' בערה בו. הוא ניגש אל הקיר, תלש את התמונה, קרעה לגזרים והשליכה לפח המעוצב שניצב בצידי החדר.
הגביר נכנס לחדר והבחין מיד שמשהו גדול נעלם מהקיר… הוא הבין, ופנה לרבי הלל ואמר: "לא יפה מה שנעשה כאן"… החזיר לו רבי הלל בתמיהה מיניה וביה: "וכי יפה מה שנעשה, לשטוח על הקיר תמונה כזאת?!"
תמה העשיר: "אבל מדוע לא שאלת אותי קודם?" ורבי הלל החזיר לו בתמיהה: "והאם אתה שאלת אותי לפני כן?" [כלומר – אתה סבור שאני הוא המזיק לך בקריעת התמונה, אך הרי אתה מזיק לי בתלייתה במקום המיועד לאורחים].
הבחור שהיה עד לאירוע, היה המום. אך תדהמתו גדלה שבעתיים כאשר לאחר דקות ספורות כתב הנדיב צ'ק על סכום גדול יותר מכל הפעמים בעבר.
('איש לרעהו')