כבר חלפו עשרות של שנים מאז התרחשות הסיפור, אך זו הפעם הראשונה בה אני מפרסם זאת.
בחסדי השם יתברך, זכו אבי מורי ע"ה ובני משפחתו לעלות לארץ הקודש. לאחר כל ההרפתקאות שעברו עליהם לפני-ואחרי, החליט אבא לרכוש שטח אדמה בירושלים. הקנייה נעשתה בשותפות יחד עם קרוב משפחה – אף הוא 'עליו השלום'. החלקה שנבחרה ממוקמת באזור מורד ההר שבין רחובות עזרא-נחמיה לרחוב שמואל הנביא.
אדגיש בפני הקוראים שבימים ההם עלות הקרקעות היתה זולה מאוד מאוד באזורים אלו. עיקר ההוצאה היתה עבור בניית הבית ולא עבור הקרקע. כיום המצב התהפך כאשר הקרקע עצמה שווה פי כמה וכמה מאשר הבנייה…
רכישת החלקה הסתיימה בטוב ובנעימים, ושני השותפים ניגשו למטרה העיקרית – בניית בית. כאשר באו לחלק את השטח בפועל – כלומר לקבוע איפה יקים כל אחד את ביתו – התעורר ביניהם ויכוח סוער: כל אחד רצה את הצד הגבוה יותר שפנה לאופק הרחוב. לאותו צד היו כמה מעלות. כמו: נשקף ממנו נוף מעניין; השמש האירה באותו חלק יותר מאשר בחלק הפנימי הגובל לרשות השכנים, ועוד.
מחלוקת, כדרכה, מתחילה טיפין-טיפין אך כאשר היא הופכת לשיטפון כבר אין מה לעשות. אבא ע"ה קלט על ההתחלה שזה מה שהולך לקרות, והוא הודיע מיד: אני מוותר! איך שהוא ראה שהוויכוח הלגיטימי, חוצה את הפסים האדומים, החליט ששום נוף מרהיב, ושום קרני שמש לא שווים את המחלוקת. זה היה חד וברור. השותף קיבל את החלק הטוב יותר, אבא את החלק הפחות טוב ומאז באמת שקטה הארץ, והשלום חזר לשרור ביניהם.
***
הבנייה החלה. בימים ההם לא היו מעמיקים לחפור בקרקע כפי שנהוג כיום שחופרים לעומק כמה וכמה קומות. גם לא היה אז את המכשור המשוכלל של ימינו, וגם: למה לחפור לעומק כאשר מחיר הקרקע כל-כך זול? היו חופרים קצת לצורך הקמת יסודות, ומיד בונים את הבית על הקרקע ממש.
כאמור, החלקה הייתה ממוקמת במורד ההר. כתוצאה מכך הסתבר במהלך הבנייה דבר מדהים: בחלק הפנימי של הקרקע היה ניתן לבנות יותר לגובה, וכתוצאה מכך בנה אבא קומה שלימה, וכן חצר ענקית – יתירה על החלקה בה בנה השותף. בשורה התחתונה הצליח אבא לבנות בחלק שלו ארבע דירות, והשותף רק שלוש. מלבד זאת הדירות של אבא היו גדולות יותר מהדירות של השותף – כל אחת מהן בעשרים מ"ר!
סיפורים כאלו יכלו להתרחש רק אז, כאשר מחיר הקרקע לא היווה כל כך נושא לדיון. בזמן קניית הקרקע כלל לא חשבו על הרווח שיכול להיות מהאופציות הללו, אך כחלוף השנים המחירים עלו ועלו ובכל פעם התברר מחדש עד כמה הרוויח אבא מהוויתור!
מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל היה אומר תמיד: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מי שמוותר שהפסיד". אבא אולי לא התנסח כנ"ל, אך הוא חווה על בשרו את אותו התהליך…
***
חשבתם שהסיפור הסתיים?
בחלוף השנים נבנו בכל האזור מבנים רבים מספור, וכך נחסם עיקר הנוף שהשקיף מהדירות של השותף שפנו לאופק הרחוב. ולא זו בלבד: בזמן רכישת הקרקע החלק היותר מוצלח היה החלק הגובל לכביש שלא היה אלא כרחוב צר וקטן, עם הזמן שהתחילו להתיישב, נהפך הכביש לרחוב יותר גדול עם תנועה של רכבים תדירית, ומאידך החלק היותר מוצלח הוא החלק הפנימי שהוא רחוק מהרעש והכביש הסואן…
אבי מורי וכן שותפו נלקחו לבית עולמם בשנים האחרונות – ויהי רצון שהחיזוק מהמעשה הנ"ל יהיה לעילוי נשמתם, אמן.
(איש לרעהו)