"וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם" (בראשית י"ח, ה')
מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א נוהג לאכול פת שחרית, אחרי התפילה כותיקין.
בברכת המוציא אוחז הלחם בעשר אצבעותיו, אפילו אם אינו ככר שלם.
חותך חתיכה מהצד שיש בה, מהעליון והתחתון, וטובל ג' פעמים במלח.
מרן מחמיר לא לאכול מיני מזונות בתוך הסעודה, שלא להיכנס לספיקות מה היא 'פת הבאה בכיסנין'.
בין דגים לבשר מקפיד מרן בשטיפת ידיים במעט מים, הדחה וקינוח. היינו, שחושש לדעת השו"ע ולכך שוטף, ועושה עוד "הדחה וקינוח" דהיינו אכילה ושתיה, עי' שו"ע סי' קע"ג ס"ב ומ"ב סק"ד.
על שטיפת הידיים לא הקפיד שכל בני ביתו יעשו כן, ושנים רבות היה מונח בשבת, סמוך למקומו, בקבוק מים קטן וסגור, ואחרי הדגים היה נוטל הבקבוק ונותן ממנו על ידו מעט שבמעט מים, ומשפשף בהם ידיו, ולא הנהיג או אמר לכולם לעשות כן.
מהקפדתו זו של מרן ליטול ידיים בין הדגים לבשר, ניכרת גם דביקותו בכל עת, כי כמה פעמים לפני הבשר הביאו לו מים ליטול ושאל 'מדוע?' ואמרו כי אכל דגים, והתנצל כי אינו זוכר שאכל דגים, וכן איפכא הביאו פעם בשר לאכול וביקש נטילת ידיים לפני תחילת הבשר, ואמרו לו 'הלא בסעודה זו לא אכלתם דגים', והתנצל שלא עלה על דעתו, כי מעיינו בתורה ולא משים לב מה שאוכל. ברוב הפעמים הרבנית נשאלה ממנו איזו ברכה לברך ברכה אחרונה, האם 'על המחיה' או 'בורא נפשות', אבל עם כל זה נהג לייקר את המאכלים באוזניה, כגון שהתעניין אם יש לפתן מעשה ידיה, ואף על פי שאין לו שום שייכות לזה, עשה כן לשם שמים להכיר לה טובה.
כשמביאים בסוף הסעודה מאכל נוסף, אפילו חשב מרן שכבר סיימו לאכול ואמר 'שיר המעלות'- אינו מברך שוב כי הרי סומך על דעת בע"ב ולא הסיח דעתו.
והטעם, מפני שאמר שאין לו דין בעל הבית לעניין, משום שאינו יודע מה יביאו. אמנם פעם אחת שמלבד 'שיר המעלות' גם נטל ידיו למים אחרונים, ואחר כך נזכר שלא אכל את חתיכת החלה שרגיל לאכול קודם ברכת המזון (עפ"י השל"ה שהובא במ"ב), הסתפק אם הוי הסח הדעת, ומספק לא אכל (כמדומה). והנה, בענייני אכילה, מרן תלוי לגמרי בדעת בעלת הבית או הממונה על האוכל, ואין לו ידיעה כלל מה וכמה צריך לאכול, ובדרך כלל, כשאינו אוכל פת, שואל תמיד איזו ברכה אחרונה צריך לברך, כי לא שת אל ליבו מה אכל, וליבו מלא רק בתורה תמימה.
ומעולם לא שאל מרן שליט"א מה יש לאכול או האם יש אוכל אחר וכדו', רק אם מבחין שלא הכינו 'פת שחרית' וכדו' מעיר "האם פטורים מלאכול היום ואפשר ללכת ללמוד או שצריך להמתין?"
מעולם לא שיבח מרן אוכל דהוא טעים וערב לחכו, ולא ביקש שיעשו דוגמתו כזה אוכל, רק מודה לה' על האוכל ולמי שטרח להכין (וכאשר משבח את מאכלי הרבנית אינו אומר הלשון 'טעים וערב לחיך'). כמו כן, עשרות שנים אוכל אותו מאכל בדיוק בוקר צהרים וערב, ואינו זקוק לשינוי, כי העיקר לעבוד את בוראו וכמו שכתב בשו"ע או"ח סי' רל"א "יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו".
העידו עליו, בשנים הרבות, שהיה בא כמעט כל יום לבקר בבית אחותו, הרבנית ברזם תחי', שהייתה נותנת לו (בין השאר) תפוחים. יום אחד לא היה לה תפוחים ונתנה לו מילון, והוא לא שם לב ורצה לברך עליו 'בורא פרי העץ', והעמידה אותו על טעותו, והתנצל שלא הבחין מה אוכל, ורגיל לברך 'העץ'. והעידו כמה פעמים שהביאו לפניו מנה נוספת של לפתן ונטלה בידו לברך 'בורא פרי העץ', והעירו לו כי כבר בירך על המנה הראשונה של הלפתן, והשיב כי הם טועים והרי לא אכל כלל לפתן.
פעם אחת דיברו אתו בעניין 'שניצל'- האם ברכתו 'בורא מיני מזונות' היות ומצופה בפירורי לחם או שברכתו 'שהכל' שהרי עיקרו בשר. בתוך הדברים שאל אחד הנכדים את מרן: "ראיתי שסבא אכל בארוחת הצהרים 'שניצל' ובירך עליו שהכל", מרן הגיב מיד: "אני לא אוכל את זה, ואני לא יודע מה שזה", כי אף על פי שבאמת אוכל, אין לו מושג שזה 'שניצל'.
והרבנית ע"ה, אשת חבר למרן, סיפרה בשם אמו ע"ה, כי בבחרותו הייתה שולחת אוכל לישיבה בלומז'ה. והיה שוכח מזה, ולפני שהיה חוזר הביתה בעש"ק נזכר מזה, וכדי שיוכל לומר לה שאכל מה שהביאה לו, אכל מהר את הכל קודם שיצא לביתו.
פעם אחת הביאו לרבנית תנור חדש (ולא הניחו אותו במטבח, כיון שגודלו של המטבח בבית מרן הוא פחות מד' אמות לעניין חיוב מזוזה, ולא היה מקום לתנור), אחד מבני המשפחה שאל את מרן האם הוא יברך 'הטוב והמטיב', שאלו מרן: "על מה אתה מדבר?" השיב: "על התנור החדש שקנו". שאל מרן בפליאה: "איזה תנור, והיכן יש תנור, ומה עושים איתו? איני יודע מה זה?"
(מתוך אלא ד' אמות של הלכה)