"אך השני, הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו" (מסילת ישרים פרק ה)
האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל, דרכו בקודש היתה לומר מפעם לפעם דברי צחות בתוך שיחותיו, וניכר היה שיש לו בזה ענינים גבוהים, ולעומת זאת הקפיד מאוד על כל דבר ליצנות וקלות ראש שנשמע בסביבתו. אחד מבאי ביתו סיפר, שפעם בעת שליווה אותו לבית המדרש להתפלל, אמר לו רבנו דבר צחות כלשהו. כאשר הלכו קצת הלאה, אמר המלווה גם הוא איזה דבר צחות שעלה בראשו, כי חשב שהשעה כשרה לזה, אך בשמוע רבנו את דבריו הוכיחו ואמר: "אתה מדבר ליצנות?!".
החסיד רבי יחזקאל בראך ז"ל, שהיה חבר הנהלת מוסדות סאטמאר בירושלים עיה"ק תובב"א, היה רגיל לספר עובדה שאירעה עמו בענין זה: בשנת תשכ"ה, כשרבנו היה על הספינה על אם הדרך בחזרתו מארץ ישראל, ישב ביחד עם כמה מאנשי שלומו ושוחחו מענינים שונים העומדים על הפרק, ובאמצע השיחה אמר דבר צחות והעולם שחקו. ר' יחזקאל היה ג"כ מבין הנוכחים, ועלה בדעתו בשעת מעשה להוסיף נופך על דברי הצחות של רבנו, ותיכף אמר את הדברים בקול רם. מיד בשמוע רבנו זאת, השתנה סבר פניו. הוא עמד מכסאו ולא אמר דבר, ויצא מן החדר.
ר' יחזקאל ז"ל, שהיה איש חסיד ובעל מדות, הרגיש מה שעשה, אבל את הנעשה אין להשיב, וכל ימיו כשהיה מספר סיפור זה, היה מספרו בעגמת נפש והרהורי חרטה למה הרהיב עוז להוסיף מדעתו על שיחות חכמים הקדושות הצריכות לימוד. מעובדה זו בולט מאוד שרבנו זי"ע אמר דברי צחות כחד מקמאי והיה לו בזה ענינים גבוהים למעלה מהשגתנו.
(ע"פ מאמר מהרה"ח ר' אברהם דוד גליק ז"ל, קובץ 'גינת ורדים' כ')