היה זה לפני כעשרים ושתיים שנים. קיבלתי בקשה מנגיד צרפתי דרך חבר טוב שלי. הוא רצה שנקים רשת של ישיבות בין הזמנים בכל הארץ, דבר שבאותה תקופה לא היה כל כך נפוץ. הוא רצה שבחורים ילמדו והוא ייתן סכומים מכובדים לכל שעה של לימוד תורה של בחור. ומה שהוא רצה ממני זה, שאני אתאם את העניין עם גבאי בתי כנסת ברחבי הארץ ואעביר להם את התנאים שלו לקבלת המלגות.
היה לו תנאי, שכל בית כנסת שבו תתקיים ישיבת בין הזמנים יזמין שני רבנים למסור שיעור: אחד, הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל, רבה של רחובות, והשני, הגאון רבי אהרן צבי רומפלר זצ"ל מירושלים. אני הייתי צריך לעמוד בקשר עם שני הרבנים ולתאם עבורם עם הגבאים את הזמנים של השיעור בכל הארץ.
פתחתי יומן ואט אט הצלחתי לשבץ את זמני השיעורים באופן מסודר בכל בתי הכנסת, והודעתי למשלחי שהמשימה בוצעה ב"ה בהצלחה.
אחד המקומות שרבי שמחה קוק היה אמור לבוא לדבר, היה בית מדרש פוניבז' במודיעין עילית. השיעור שם היה אמור להתקיים ממש בתחילת בין הזמנים, וכיוון שאני למדתי אז בתור בחור בישיבה שם אצל הגר"ה זקס, החלטתי שאשאר יום יומיים בישיבה וכך אוכל לבוא לקבל את פניו.
יום ראשון בשעה 11:00, אני עומד שם ליד בית כנסת פוניבז', מחכה להגר"ש קוק שיבוא. והנה מגיע רכב, ממנו יוצא הרב. אני בא לקבל את פניו: שלום עליכם, אני צבי ירום וכו'. דיברנו כמה דקות כשכל הציבור מחכים שהרב יכנס לשיעור.
עודנו מדברים, והנה מגיע רכב נוסף. מהרכב יוצא אחיו אהובו של רבי שמחה, ראש ישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות יבדלחט"א הגאון רבי אברהם יצחק קוק. לאחר לחיצת יד וברכת 'שלום עליכם' לבבית, הם מסתכלים אחד על השני, כשכל אחד מהם מנסה להבין מה מחפש כאן אחיו… ואני עומד בתווך מחוויר כמו סיד. איך נחת כאן פתאום ראש הישיבה הגרא"י קוק?!
שואל רבי שמחה את אחיו: "באת לשמוע את השיעור שלי?"
רבי אברהם יצחק מחזיר בחיוך: "באת אתה לשמוע את השיעור שלי?"
עכשיו שניהם מפנים את מבטם אליי כמארגן, ואני עומד נבוך, אין לי כל מושג איך אירעה כאן טעות שכזאת.
אני פונה לרבי אברהם יצחק ואומר: במחילה כבוד הראש ישיבה, כנראה שיש פה איזה טעות. מי דיבר עם הראש הישיבה לבוא לכאן לשיעור? והוא עונה: "תראה, קיבלתי טלפונים, אנשים אומרים לי, שמענו שהרב בא לדבר בקרית ספר בשעה 11:00, כל קרית ספר מלאה מודעות שאני אדבר ב-11:00… אמרתי לכולם שאני לא זוכר שמישהו דיבר איתי, אבל אולי שכחתי, אולי מרוב עומס לא רשמתי, אז אמרתי – טוב, אני אבוא. אם יש מודעות, כנראה שזה סוכם עם מישהו, אולי אני לא זוכר"…
עכשיו הכל מובן… אבל רבי שמחה אומר לאחיו: "אתה ראש הישיבה, תכנס למסור את השיעור, יש מודעות על שמך. אני אשמע ממך שיעור. מה שלא עשיתי ברחובות, אני יכול לעשות פה…".
וראש הישיבה משיב לעומתו: "אתה המרא דאתרא, אתה תדבר".
אומר לו רבי שמחה: "כן, אני מרא דאתרא ברחובות, אבל לא פה".
ואני עומד שם עדיין חיוור, כולי מרגיש אי נעימות ואי נוחות, ולא יודע מה לעשות.
עודנו עומדים ודנים מי ידבר, עובר שם יהודי ושואל אותי: תגיד לי הרב ירום, מה קורה פה? מה עושים שני האחים הרבנים הגאונים בקרית ספר בשעה 11:00 בבוקר בבין הזמנים? שמחה? ברית? משהו? אני ניגש לצד ומספר לו בשקט מה שאירע כאן.
ואז הוא אומר לי בהתרגשות: תשמע, זה ממש משמים!
למה אתה מתכוון? אני שואל אותו.
"תראה", הוא אומר, "יש פה בקרית ספר ישיבה שנקראת 'אמרי צבי' של הרב פרוינד. הבוקר בדיוק בשעה 11:30 היה אמור לדבר שם רבי חיים סרנא, והודיעו לי שהוא לא בא כי הוא לא מרגיש טוב. אז תביא את אחד מהרבנים שידבר אצלנו".
אני פונה לרבנים ומספר להם על הסיעתא דשמיא המיוחדת שאירעה כאן, ושלא לחינם טרחו שניהם להגיע. ואז אומר רבי שמחה לרבי אברהם יצחק: "במודעות רשום שאתה מדבר פה, אז אתה תיכנס לפה, ואני אלך לשם".
רבי שמחה נכנס לישיבת 'אמרי צבי' ונעמד מול הקהל. כל הנוכחים משתאים, מה הולך כאן? אנשים מזיזים את משקפיהם ומקמטים את מצחם, זה ר' חיים סרנא? מה הולך פה? ר' שמחה שם לב ואומר להם: "רבותי, לא קוראים לי הגאון ר' חיים סרנא, קוראים לי שמחה קוק. אני הזדמנתי פה לעיר והבנתי שר' חיים סרנא לא יכול לדבר, אז אני אדבר במקומו"….
מהסיפור הזה למדתי, שאדם לא טורח סתם. הרי גם אם ר' שמחה היה נכנס לשיעור של אחיו או להיפך, לא היה נגרם לאף אחד מהם ביטול תורה. אבל שני האישים החשובים הללו עזבו את הטרדות שלהם ונסעו לזכות את הרבים, אז הקב"ה סובב שבאמת הם יזכו במצווה שרצו לקיים, ויזכו את הרבים.
ודבר שני ולא פחות חשוב מכך למדתי, מה זה אחים, איזה קשר של אהבה והערצה הדדית, וגם ענווה כל כך גדולה, איך שכל אחד מהם כיבד את השני מכל הלב לדבר במקומו.