חיים של אמונה וביטחון
"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (ו, ב)
"אלקים" הוא שם של דין, "הוי-ה" הוא שם של רחמים. והדבר טעון ביאור: מדוע הכתוב מערב את שני השמות, פותח בדין ומסיים ברחמים?
הנושא שאני רוצה לעסוק בו בשיחה זו – שיבהיר את פשר שינוי השם – הוא נושא מעשי מאוד, פרקטי מאוד: אמונה וביטחון בחיי היום יום, וזאת לאור הפרשיות העוסקות בכל מה שקרה במצרים, וביציאה ממנה.
אפתח בסיפור מרגש, ששמעתי מאברך תלמיד חכם, שבשעה טובה ומוצלחת אירס את בתו. הוא התחייב לצד השני סכום כסף גבוה, בה בשעה שלא היה לו כסף אפילו לדברים המינימליים ביותר שצריך. יועציו יעצו לו לנסוע לניו יורק, ולזַכות את העם שבגולה במצות הכנסת כלה.
לפני שנסע, נכנס לביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ושאל את דעתו, מה הוא אומר על הרעיון שייסע לניו יורק? הרב שטיינמן השיב: "בסדר, זה רעיון טוב, ואני אתן לך גם ברכה וגם עצה".
למעשה הוא נתן לו שתי עצות: "דבר ראשון, תזכור שצריכים לקבוע עיתים לתורה גם כשנמצאים באיסוף כספים להכנסת כלה. אנשים נוסעים לחו"ל, עסוקים בגיוס כספים, שוכחים מעצמם, ויכולים לא לפתוח דף גמרא בכלל. אז תזכור, ותעמוד על כך בעקביות: אין יום בלי לימוד גמרא.
"דבר שני תזכור, ואני יודע שזה קשה מאוד, להודות למי שנתן לך חצי דולר כמו למי שנתן לך חמשת אלפים דולר. בדרך כלל יש נטייה אצל המקבלים להתרעם על מי שנתן להם חצי דולר, בלבם ואולי אף בפיהם, ויש כאלו שמקצינים וזורקים את מה שקיבלו בחזרה… ואני מייעץ לך שגם במקרה כזה תּוֹדֶה לנותן בפה מלא. צריך לדעת להודות ולהכיר טובה – לא משנה על איזה סכום".
הבן אדם נסע, וכנראה הוא מוצלח יותר בלימוד תורה מאשר בגיוס כספים… במשך שלושה שבועות הסתובב הלוך ושוב ועדיין לא מימן את עלות הכרטיס הטיסה שלו, אלף מאתיים דולר.
כולו היה שבור ורצוץ. עוד שבוע עליו לחזור ארצה, והוא עדיין רחוק מאיסוף הסכום הדרוש לו.
בצר לו, שפך את לבו לפני יהודי אמריקאי, וזה אמר לו: "תקשיב לעצתי. קצת יותר רחוק מכאן יש שכונת יוקרה. אמנם זה לא סגנון האנשים שאתה מכיר, חלקם הולכים אפילו בלי כיפות, אבל תלך לשם. אולי שם תהיה לך סיעתא דשמיא. יש שם הרבה כסף, ומגיעים לשם פחות אנשים".
הוא הגיע לשם. אבל אם בבורו פארק, או בקווינס, עוד פותחים דלתות, שם אין גישה לדלתות בכלל. הכל שערים. שערי ברזל, מצלמות, אינטרקום. הוא לוחץ, מנסה, וכלום. לא פתחו לו אפילו לא שער אחד.
ממש לפני שהתייאש לגמרי, לחץ באינטרקום שהיה מותקן על אחד השערים, הכל הרי מוסרט ומצולם, והשער נפתח. בעל הבית, עשיר מופלג, פתח לו את השער. הוא התחיל להיכנס, מטר – שניים, ופתאום זינק לעברו כלב, ארבע אמות על ארבע אמות, וקיבל את פניו בנביחות רמות. נשמתו כמעט פרחה. הוא אמר בלבו: מילא לא יהיה כסף, אבל שהילדים שלי לא יהיו יתומים…
הוא התחיל לרוץ החוצה, ובעל הבית צועק לו באינטרקום: "למה אתה בורח? אינך יודע שכלב נובח אינו נושך!? חזור בחזרה. אני רואה אותך במסך. אל תדאג. הכלב פשוט לא מכיר אותך אז הוא רק צועק. הוא לא יעשה לך כלום. כנס. אני נמצא פה בכניסה".
"נעמדתי בדלת של הדירה, הסתכלתי פנימה ועיני חשכו. ראיתי את בעל הבית יושב בתוך כורסה, הרגליים למעלה על השולחן, כמו פריץ, ואני עומד ככה בכניסה, לא יודע מה לעשות. הוא פנה אלי ושאל: 'ר' איד מה אתה רוצה'? וסיפרתי לו שאני אברך כולל מבני ברק, אירסתי בת, התחייבתי, ואין לי בשביל הדברים המינימליים. אני צריך עזרה. זה מצוה של הכנסת כלה", סיימתי.
"ואז הוא אומר לי: 'אה, נכון, נכון, זה דבר גדול הכנסת כלה'. ואז הוא הוציא מהארנק שלו שטר של עשרה דולר, קרא בשם של הכלב שלו, וכשהכלב ניגש אליו, הוא שם לו בתוך הפה את הכסף, ואמר לו: לֵךְ תן לו… הכלב ניגש עד אלי, עם הכסף".
"כזאת שפיכות דמים לא עברתי מעולם"! אמר. "מינימום של כבוד התורה לא היה לו. עומד לפניך אברך, יהודי במצוקה, ככה להשפיל אותו? להכניס לו עשרה דולר, שלושים וכמה שקלים, בתוך פה של כלב?
אבל אז נזכרתי במה שאמר לי הרב שטיינמן, לדעת להודות על חצי דולר כמו על חמשת אלפים דולר, גייסתי את כל כוחות הנפש שלי, ואמרתי לו: 'תודה רבה, יישר כוח, איזה מצוה, איזה זכות'.
והוספתי ואמרתי לו: "לפני שבאתי אליך למדתי את דברי הגמרא (בבא קמא טו ע"ב): רבי נתן אומר שאסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו שנאמר 'ולא תשים דמים בביתך'. כשלמדתי את הגמרא התפלאתי: אם כתוב שאסור לגדל כלב רע – משמע שיש כלב טוב. ולא הבנתי: מה זה כלב רע ומה זה כלב טוב? אבל עתה, כשהגעתי אליך הביתה, זכיתי ב"ה להבין את עומק דברי רבי נתן: יש כלב רע אבל יש גם כלב טוב. הכלב שלך זה לא סתם 'עוד כלב', זה 'כלב טוב' שעליו רבי נתן רומז! כלב שזכה לעשות מצות הכנסת כלה, כלב ששותף בחסד. לא זו בלבד שאתה עושה צדקות וחסדים, אלא אתה גם משתף את הכלב שלך במצוות. כלבך הוא כלב טוב שאולי באמת אפשר לגדל בתוך הבית".
הגביר שמע את הדברים ואמר לי: "תקשיב! עוד לא סיימת איתי". הוא חשב רגע, ואמר: "תעשה לי טובה. מול הווילה שלי, ממש מעבר לכביש, יש ווילה ענקית, אחוזה, שהשער שלה תמיד פתוח. תיכנס, תדפוק בדלת, יפתח לך יהודי, ותגיד לו שאתה רוצה להגיד לו את דבר התורה שאמרת לי עכשיו".
חשבתי בליבי: "מה הוא רוצה ממני? נהייתי פה עכשיו עבד נרצע שלו? נתן לי שלושים ומשהו שקלים, בכזאת צורה משפילה, והוא עוד מבקש ממני להגיד את דברי התורה שלי למישהו אחר? אבל נזכרתי שהרב שטיינמן אמר להודות על חצי דולר כמו על חמשת אלפים דולר, ואם היו נותנים לי חמשת אלפים דולר הייתי רץ לא רק מעבר לכביש אלא גם לשכונה מרוחקת, והוא בסך הכל ביקש לחצות את הכביש ולהגיד את הדבר תורה למישהו"…
"בחפץ לב אני ממלא את בקשתך", אמרתי. ואכן נכנסתי ודפקתי, פתח לי יהודי מבוגר מאוד.
"כן, ר' יהודי מה אתה רוצה"?
אמרתי לו: "האמת היא שבאתי מבני ברק לניו יורק משום שאירסתי בת, וההוצאות כבדות עלי, בלית ברירה עלי לשתף את עם ישראל במצות הכנסת כלה. אבל לפני כן יש לי בקשה: האם אתה מוכן לשמוע דבר תורה קצר שחידשתי לפני כמה שעות? חשוב לי להשמיע לך את זה".
"בחפץ לב", השיב. "תמיד אני שמח לשמוע דבר תורה".
ואז סיפרתי לו את כל שקרה בווילה ממול, איך בעל הבית הניח עשרה דולר בפה של הכלב שלו ושלח אלי, ואז הבנתי שיש 'כלב רע' ויש 'כלב טוב'. יש כלב שעושה צדקה, ושותף בעשיית חסד. וכשאמרתי שם את החידוש לבעל הבית, הוא שלח אותי אליך – אני לא יודע למה – וביקש שאגיד לך את דבר התורה הזה".
"תעשה לי טובה", אמר לי הזקן. "תעבור בחזרה את הכביש, תלך לגביר הזה שגר ממול – שדרך אגב הוא החתן שלי – ותגיד לו שאני קורא לו".
"טוב", סיכמתי לעצמי בלב, "התחלתי לעבוד פה בשירות שליחויות"… חזרתי לווילה הראשונה, ואמרתי לבעל הבית: "עכשיו אני מבין שזה חמיך, ולא גילית לי. הוא קורא לך".
"הוא קורא לי?"
"כן, הוא קורא לך".
הוא לבש את הכפכפים ופתח בריצה לכיוון הווילה של חותנו. רצתי אחריו. לא הבנתי מה הולך פה? כשנכנס, ואני אחריו, לא פחות ולא יותר השניים קפצו אחד על השני, התחבקו והתנשקו, ודמעות זלגו מעיניהם. לא קלטתי מה הולך פה? מה מתרחש מול עיני? הרגשתי פשוט שאני נמצא בתוך סרט…
הם ראו שאני מתפלא, והחתן פנה אלי, ואמר לי: חמי הוא מהדור הישן. הוא גדל במשפחה חרדית, שלא רואים אצלם כלבים בבית. 'אצלנו במשפחה' – היה נוהג תמיד לומר – 'מגדלים ילדים ולא כלבים'. אבל בתל אביב, ורמת גן, בכל בית יש כלב. אמרתי לו: 'עם כל הכבוד שאני רוחש כלפיך, אתה לא תיכנס לתוך החיים שלי ולא תגיד לי מה לעשות, אני מגדל כלב', וקניתי כלב. חמי מאוד התרגז, ומזה שנתיים שאנחנו לא מדברים. ברגע שאמרת לו שיש משמעות בגמרא שיש כלב רע ויש כלב טוב, והכלב שלי זה לא הכלב הרע שחז"ל דיברו עליו ואמרו שאסור לגדלו, אלא הוא כלב טוב – הנה אתה רואה שהוא נרגע, והוא קרא לי! בזכותך אחרי שנתיים הִצְלַחְתָּ לְאַחֵד את המשפחה".
השניים הורו לי לשבת, והם הלכו למטבח, הסתודדו ביניהם, וחזרו עם פנקס צ'קים. הזקן הוציא פנקס צ'קים וכתב לי שמונה עשרה אלף דולר!
שבתי ארצה, ועוד בטרם נסעתי לביתי, נסעתי לרב שטיינמן, לספר לו את כל הסיפור.
שאל אותי הרב שטיינמן: "נו? מה אתה לומד מהסיפור הזה?"
"מה שראש הישיבה אמר", השבתי. "לדעת להודות לכל בן אדם, גם אם הדבר כרוך בקושי, גם אם זה לא נחמד. מישהו עשה לי טובה, אולי ציפיתי ליותר, אולי הוא אכזב אותי – אבל סוף כל סוף הוא עשה לי טובה ואני חייב לו הכרת הטוב, לומר תודה יפה. הוא לא חייב לי כלום".
"אני למדתי מהסיפור משהו אחר לגמרי", אמר הרב שטיינמן. "אני למדתי מה היא העוצמה של קביעות עיתים לתורה! זו הרי היתה העצה הראשונה שיעצתי לך, ואתה אכן קבעת עיתים לתורה, למדת גמרא, ובדיוק סיבבו משמים שתלמד את הגמרא שתעזור לך באיסוף הכספים. על מה זה 'יושב'? על קביעות עיתים לתורה! הוא אשר אמרתי לך: לא לוותר על דף גמרא, ויהי מה".
עד כאן הסיפור. לעניות דעתי הייתי מוסיף דבר שלישי שאפשר ללמוד מהסיפור, ובו אני רוצה לפתוח את השיחה.
כפי שהקדמתי ואמרתי, הנושא מאד פרקטי, ונדרשים אליו כל החיים. זהו קנין חשוב, שמי שיפנים את הדברים, בעז"ה יצא ברכוש גדול. החיים שלנו יהיו קלים ונעימים יותר.
לפעמים ישנם דברים שלא הולכים לפי מה שאדם רצה ותכנן. זה יכול להיות בנושא שידוכים, עבודה, חינוך ילדים וכיוצא בזה. כל מיני דברים שהולכים הפוך. ואז אדם מרגיש שקשה. חושך.
עלינו לזכור: יש לנו אבא טוב בשמים. לעתים צריך סבלנות. לא כל מה שנראה כרגע חושך הוא באמת חושך. יחלוף זמן ותבין רטרואקטיבית שבכלל זה לא היה שחור, אלא ורוד. הקב"ה מנסה אותנו ומחכה לראות איך אנחנו עומדים בניסיון, איך אנחנו מתמודדים עם מה שנראה כרגע חשוך.
האברך הזה חשב: איזו השפלה. בחיים שלי לא השפילו אותי בצורה שכזאת. להביא לי עשרה דולר בפה של כלב… ומה התברר לבסוף? שזה מה שהביא לו את הישועה.
כלפי מה דברים אמורים?
הבאנו בפתח הדברים את המעבר בין שם אלוקים לשם הוי-ה. בסוף הפרשה הקודמת משה רבנו אומר לקב"ה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה". אם עד היום, לכל הפחות, עוד נתנו להם חומרי גלם, מאז באתי אל פרעה, גם חומרי גלם לא נותנים להם.
באותה שעה, אומר המדרש (שמות רבה ו, ב), בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה". אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי בשר ודם אני במדותיי שאיני מרחם, הדא הוא דכתיב: "ויאמר אליו אני ה'".
מישהו בא ל"חפץ חיים" זצ"ל ואמר לו: "רב'ה, רע לי"! אמר לו ה"חפץ חיים": "אל תגיד רע לי, תגיד מר לי. לא תמיד מתוק, לפעמים מר, אבל אף פעם לא רע! הקב"ה מקור הטוב והוא אינו מביא רע לאיש".
משה רבנו אמר: "למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה", הוא התבטא בלשון "רע", התבטאות שגרמה למידת הדין לבקש לפגוע בו. היה עליו להבין שאין דבר רע יורד מן השמים, גם אם ממבט ראשון נראה הדבר כך. וזהו שאמר לו הקב"ה: "אינך כמו אברהם אבינו, שאמרתי לו 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ואחר כך כשאמרתי לו 'והעלהו לעולה' לא הרהר אחרי מידותיי. ואילו אתה אמרת 'למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה'?"
אומר הגאון מוילנא זצ"ל דבר מדהים: טעמי המקרא על המילים שבפסוק "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א, ד) הם "קדמא ואזלא", שבעברית פירושם: להקדים וללכת. מבאר הגאון: הרי נגזר על בני ישראל, בברית בין הבתרים, לעבוד במצרים ארבע מאות שנה, ובפועל עבדו רק מאתיים ועשר שנים. מאה ותשעים שנה פחות. "קץ" בגימטריה מאה תשעים. גם "קדמא ואזלא" בגימטרייה מאה תשעים. הקב"ה הקדים את הקץ, והוריד מאה תשעים שנה בגלל "וימררו את חייהם". קושי השעבוד הוא שגרם לקדמא ואזלא, וליציאתם מאה תשעים שנה לפני הזמן.
כן, היתה עבודה קשה במצרים, אבל דווקא בגלל זה הם הקדימו לצאת. משה רבנו שואל "למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה?" ולבסוף התברר שזה מה שהביא את הגאולה!
אין להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה, וכפי שנהג אברהם אבינו, משום שאין דבר רע יורד מן השמים! וגם מה שנראה במבט ראשון רע, עתיד להתברר שהיה לטובה. עם סבלנות, אדם נוכח לדעת כי דווקא הרע הוא שהביא את הישועה.
כתוב בספרי חסידות, והדבר מובא גם בספרי המוסר, שיצחק בטבעו היה עקר, ולא יכול היה ללדת. אבל כשהוא שכב עקוד על גבי המזבח, בעקדת יצחק, באותו הזמן התהפך טבעו ומעתה יכול היה ללדת.
אומר הקב"ה למשה: אתה לא כמו אברהם אבינו שלא הרהר אחר מידותיי. כשאמרתי לו 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ואחר כך אמרתי לו 'והעלהו לעולה' – הוא לא הרהר אחר מידותיי. הוא הבין שגם מה שנראה חושך – הוא למעשה אור. דווקא העקדה היא שהביאה בסופו של דבר לקיום ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" ויצחק יוכל להוליד ולהמשיך את זרעו של אברהם אביו.
וזהו יסוד גדול לכל החיים, שאם נשכיל להפנים אותו, חיינו ייהפכו לקלים ונעימים יותר: אין דבר רע יורד מן השמים! גם אם נראה לנו ממבט ראשון שהכל שחור, קשה, מורכב ומסובך – בסופו של דבר יתגלה שכל מאן דעביד רחמנא דקודשא לטב עביד!
(רבי יעקב שיש שליט"א -דורש טוב שמות)