זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (יד, ב)
בפרשתנו מתארת התורה מיני נגע צרעת וסימנים בעור האדם, בצבע צהוב, לבן, ירוק ואדום, על פיהם מחליט הכהן להסגיר את המצורע ולטהרו או לטמאו.
בדרך רמז יש לבאר, שסימנים אלו הינם כתמרור אזהרה לאדם, שיעצור ויעשה חשבון נפש על מעשיו. הדברים יובנו יותר בהקדם משל נפלא:
מעשה בבן עיר שהיה רגיל לסחור עם בן כפר, העובד רק בשדות ופרדסים, ולא הכיר מעולם את העיר הגדולה ואת התפתחות הטכנולוגיה.
יום אחד החליט הסוחר בן העיר לקחת את רעהו הכפרי במכוניתו, ולהציג בפניו את החידושים הטכנולוגיים. במהלך הנסיעה הגיעו השניים לצומת דרכים המתפצלת לארבעה כיוונים. לפתע נעצרה המכונית. בן הכפר התפלא לראות מכוניות עוברות מהצד השני באופן מופתי, בעוד שהמכוניות בצד האחר אינן זזות. לאחר מכן הבחין שהמכוניות שנעצרו בתחילה מתחילות לנסוע בסדר מופתי, בו בזמן שהמכוניות שבצד השני נעצרות.
נדהם בן הכפר מהסדר ושאל את חברו: "כיצד מצליחים הם לשמור על סדר כל כך מופתי?".
"שוטה שבעולם", ענה לו חברו, "מדוע מביט אתה על המכוניות אשר בכביש? הבט למעלה מהן! שם, למעלה, מוצב רמזור, המאיר באור אדום, צהוב או ירוק, ולפיו נוסעות המכוניות או עוצרות. אילולי הרמזורים, הייתה שוררת ערבוביה גדולה. הם המורים אימתי מחויבים לעצור, ואימתי יכולים להמשיך לנסוע".
זה המשל, והנמשל: בנגעי הגוף ישנם צבעים שונים – צהוב, לבן ירוק ואדום. הצבעים הללו מהווים כרמזורים שמורים לאדם את הדרך אשר ילך בה, והמעשה אשר יעשה (שמות יח, כ).
החלב שגלש – תמרור אזהרה
עיקר שימת הלב וכוונת האדם צריכה להיות בדבר אחד: לדעת ולהבין שאין דבר שבא משמים בלא סיבה, כל מאורע שמגיע משמים מטרתו לעורר את האדם שיתבונן במעשיו, ויחקור בנבכי נפשו אלו דברים עליו לתקן, שבגללם בא עליו הזק זה או אחר.
הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים ומחבר ספרי "אבן האזל" על הרמב"ם, היה גאון גדול, ודבוק בתורה יומם ולילה.
אחד מתלמידיו הצעירים, רבי דוד אויערבאך [אחיו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל] נטל על עצמו את הזכות לשרת את רבו, ללוותו ולהיות לו לעזר וסעד בכל צרכי ועניני הבית והישיבה.
יום אחד לאחר שסיים הרב את תפילת שחרית, נכנס לביתו, ובינתיים גם רבי דוד הלך לביתו לאכול ארוחת בוקר.
הרבנית, כהרגלה בכל יום, הכינה לרב דייסת חלב עיזים כדי לחזק את לבו, וליתן לו כח ועוצמה לילמוד התורה והרבצתה לתלמידים. באותו יום מיהרה הרבנית לצאת לקניות. הניחה את סיר הדייסה על הפתיליה הדולקת, וביקשה מהרב שישגיח על החלב שלא יגלוש, ויכבה את הפתיליה עוד כמה דקות. הרב שקע בינתיים בסוגיה סבוכה, ונשכח ממנו לגמרי החלב, שרתח וגלש על הפתיליה.
בדיוק באותו זמן נכנס תלמידו, רבי דוד אויערבך. הרב התעורר מלימודו, נזכר בחלב, ומיהר לכבות את הפתיליה, אך לצערו נוכח לראות שחצי מהחלב כבר גלש ונשפך על הפתיליה.
הרב היה בצער גדול [בזמנם, לפני כשמונים שנה, היה האוכל בצמצום רב, וכמות האוכל היתה מדויקת ומדקדקת]. הוא חשב בלבו מדוע עשה לו הקב"ה דבר זה, איזו עבירה עבר ועליו לתקנה. כך ישב הרב מספר דקות, והתאמץ לחשוב ולזכור איזה דבר עשה שלא כהוגן במהלך היום.
לאחר כמה דקות קם הרב בשמחה ואמר לתלמידו: "כעת הבנתי מדוע נשפך החלב בשווי פרוטה. בכל יום יושב עני מסכן בשער, ומחכה שאתן לו פרוטה לצדקה. אני משתדל לתת לו, אך היום הייתי טרוד, ולא שמתי לב אליו. לכן לא נתתי לו את הפרוטה. משמים השיבו לי כנגד בגלישת החלב!".
ביקש הרב מתלמידו שיחפש את העני, ויתן לו את הפרוטה. לאחר שביצע התלמיד את המשימה, נרגע הרב ושמח שמחה גדולה על שהבין את המסר ששלחו לו משמים. הוא היה סמוך ובטוח שמכאן ואילך לא יארע לו דבר הפסד באותו יום ('שאל אביך ויגדך' ח"א עמוד נד. וראה בויקרא רבה לד, יב).
על הפסוק בפרשת חוקת (במדבר כא, כז): "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" דרשו חז"ל (בבא בתרא עח ע"ב): "'המושלים' – אלו המושלים ביצרם; 'בואו חשבון' – בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה".
כך היו הצדיקים במשך כל הדורות, שמים לב ובודקים כל פרט ופרט מהמאורעות העוברים עליהם, אך אדם שאינו מתבונן מה נעשה עמו, באות עליו כל מיני צרות, ה' ירחם.
כל אדם צריך לערוך חשבון נפש על הדברים שקורים לו. אם, למשל, היה צריך לעלות על אוטובוס בשעה פלונית, ולפתע הקדים האוטובוס והוצרך לחכות לאוטובוס הבא – זהו סימן שה' יתברך מורה ומאותת לו שעליו לשים לב על מעשיו. וכן אם קרה, חלילה, לאדם הזק או הפסד, עליו להתבונן מדוע אירע דבר זה, שהרי ללא צל של ספק הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא (ברכות ה ע"ב), "א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד). הקב"ה שופט בצדק וכל מעשיו מדוקדקים. לכן צריך כל אדם לשים לב ולהתבונן במעשיו ובמאורעות חייו.
מי שמתרגל להתבונן בכל מעשה ברבד העמוק שלו: "מה זה אומר לי?" ילמד להבין מדוע הקרה ה' לידו את מה שאירע.
חשוב לדעת שהקב"ה ברא בכל אדם 'חיישן' משוכלל, היודע לזהות בכל ענין את הנקודה הפנימית ולהבין ממנו את המסר הרוחני, כפי שרואים אנו אצל גדולי ישראל.
מדוע אצלנו זה לא תמיד עובד? משום שאיננו משתמשים בשכל הישר שה' נתן לנו, כפי שכבר אמר החכם מכל אדם (קהלת ז, כט): "אשר עשה האלוקים את האדם ישר והמה ביקשו חשבנות רבים". הקב"ה ברא אותנו מלכתחילה עם ישרות השכל, אבל אנחנו מתחכמים ומחשבים על פי נטיותינו ותאוותינו. פעמים רבות הרגש גובר על השכל הישר.
תפקידנו להתבונן במתרחש ללא נגיעות, ולהסיק את המסקנה הנכונה.
אצל משה רבינו רואים, שבהיותו בבית פרעה יצא אל אחיו "וירא בסבלותם". נשאלת השאלה: מדוע ציין הכתוב כי משה ראה בסבלותם, הרי כל מי שעבר שם יכול היה לראות בקלות את סבלם של בני ישראל.
התשובה כתובה בדברי רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". משה רבנו התבונן בסבלם, ולקח אל לבו את המסר: זה קשור גם אלי, לא לחינם הקב"ה סובב שאראה זאת! אלה הם אחיי ואני מיצר עמהם!
כאן התגלה ה'חיישן' המיוחד במלוא תפארתו. משה גילה רגישות מיוחדת למצבם של אחיו ולכן זכה להיות מנהיג רחום לעמו. (וראה עוד בארכה בענין זה ב'משכני' שמות, ח"א עמוד לט ואילך).
המכ"ם הרוחני
כאמור, האפשרות הזו לחוש ולהבין קיימת אצל כולנו. מי שמשכיל לשמור את הרגישות הזו, מובל על ידי נשמתו, ומסוגל להרגיש את הצורך העמוק והאמיתי של הזולת.
משל למה הדבר דומה, למכ"ם משוכלל המשמש את הצבא לזיהוי מטוסי אויב. החיישנים שבו רגישים לכל תנועה, אפילו רחוקה מאד, ומיד הוא מעבד את הנתונים, ומעביר מידע מדויק על מה שגילה. לעומת זאת, ישנם מכ"מים פשוטים בהרבה, שיכולת הקליטה שלהם קצרה ומוגבלת, והם מבחינים רק בעצמים קרובים.
כך גם בין אדם לאדם ישנו הבדל ברגישות שבה קולט הוא את מצוקת הזולת. הדבר תלוי בהתבוננות שלנו ובאכפתיות שלנו מהזולת.
נלמד ממשה רבינו לתת עינינו – להתבונן, ולבנו – לומר 'זה קשור אלי, יש לי כאן מסר משמים'. נשמור על ה'חיישן' החשוב שלנו על ידי שנהיה מאלו המושלים ביצרם ומחשבים חשבונו של עולם.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')