אין ספק, אם ישאלו כל הורה מזדמן, מה הנושא החשוב ביותר בעיניו בחינוך ילדיו, הוא יענה מייד: חינוך לתורה ולמצוות.
כמה אנחנו משקיעים בחינוך כזה, כמה אנחנו מדקדקים שהכול יהיה כשר ומהודר, אך לפעמים הגישה לא נכונה… ואז משיגים חלילה את ההיפך.
אנו מצווים שיהא שם שמיים מתאהב על ידינו. כהורים, מוטלת עלינו חובה להשאיר טעם של מתיקות בעבודת ה', שהילד יחוש זכות ושמחה בכל מצווה.
רגילים לומר שהדוגמה האישית היא זאת שקובעת בחינוך. זה נכון; כשהילדים רואים אותנו שמחים ומחכים לחג או לשבת, מתרגשים ושמחים בזכות לאכול מצה, לקבוע מזוזה, וגם להניח תפילין, לברך, להתפלל… זה מעורר בהם חשק להיות כמונו. אבל זה לא הכול. לפעמים נראה הורים המהווים דוגמה חיובית בכל הנהגותיהם, מקפידים על קלה כחמורה, לא מתפשרים על קוצו של יוד, אך בשטח – הילדים לא מעתיקים את הבית, ולפעמים אף משדרים ההיפך. אז מה קורה כאן?
המסקנה היא שאכן, הדוגמה האישית קריטית, אך דרושה גם אווירה חיובית משולבת. חשוב שהגישה תהיה נעימה, שהעטיפה תהיה חביבה ואהובה על הילדים. כך הדברים יופנמו בס"ד.
חשוב להדגיש: חינוך לקיום מצוות ולהימנעות מעבירות הוא חובתנו כהורים, זה לא משהו שתלוי בחשק של הילדים ובתגובות הנעימות שלהם… אבל ברור כי אין להשוות מצווה הנעשית בשמחה וברגש לזו המקוימת בכפייה, וכאן בעצם מתרכזת המשימה שלנו בהקניית חביבות המצוות כדרך חיים.
להסביר, להאיר
שמעתי מהרב יחיאל יעקובזון שליט"א דוגמה מעשית לכך. הרב יעקובזון מספר על צעירים רבים, שהביטוי 'יראת שמיים' מעורר בהם רגשות של השפלה, של לחץ וכדומה. הוא טוען כי הסיבה לכך פשוטה – תמיד הם שמעו את צמד המילים 'יראת שמיים' בשילוב הערות, כמו: "איפה יראת השמיים שלך?!" "זה לא מתאים לנער ירא שמיים", "כך מתנהג ירא שמיים?!" – משפטים המוכרים לכולנו…
הוא מציע הצעה נכונה: למה לא נתחיל להשתמש בצמד המילים 'יראת שמיים' בהקשרים חיוביים? למשל, כשהילד או הבחור השכימו לתפילה כדי לא להפסיד את זמן קריאת שמע, נעיר – ונאיר: "אח, כמה אני נהנה מיראת השמיים שלך"… כשהבת נוטלת ידיים בדקדוק לפני האכילה, נשבחה: "יפה! כך מתנהגת בת יראת שמיים". הדברים יעוררו ויחברו נימים של הערכה ושל כבוד למושג 'יראת שמיים'.
דברים פשוטים וברורים. צריכים רק להתרגל להשתמש בהם הלכה למעשה…
ילד המבין שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, חש כי המצוות אינן הגבלות, אלא זכות.
אנחנו יכולים להציג את שבת כיום שבו יש ל"ט אבות מלאכה, ועוד אין ספור איסורים מדרבנן והמון קפידות, דבר שנשמע כיום איום ונורא, כמו שלצערנו זה נתפס אצל אחינו הרחוקים.
אך כל אותן הגבלות נראות באור מיוחד, כשמבינים את העומק שרצה הקב"ה לזכות אותנו; שיהיה לנו יום מנוחה, יום שבו מפסיקים את העשייה המאומצת של ששת ימי המעשה, יום שבו אנחנו חוזרים למקור ומידבקים בבורא העולם; וכדי שנגיע להרגשה מרוממת זו, נאסר עלינו לעשות שום מלאכה כדי שבאמת ננוח. אם היה מותר גם לעבוד, אף אחד לא היה מגיע לתכלית הזו.
כדי להסביר זאת לילדים, נוכל לקחת כדוגמה את ימי חול המועד, שבהם מותר לאימא לבשל, ואכן, היא טורחת במשך שעות במטבח, ומייד לאחר הארוחה כבר מתחילה בהכנות לארוחה הבאה… לעומת זאת, בשבת – הכול חייב להיות מוכן מראש, אפילו לחמם אסור, כי רצה הקב"ה לזכות אותנו ביום מנוחה וקדושה.
נדבר על "אתקינו סעודתה", נסביר שאנחנו מזמנים לסעודה את הקב"ה עם האבות הקדושים. זה לא אומר שצריך ליצור אווירה של יום הדין, אבל בפירוש, זה מצריך אווירה מכבדת ומכובדת. ילדים מבינים שיש נושאים שאותם לא מדברים ליד שולחן קדוש זה. הם לומדים ומפנימים ערך של מעמד מקודש. זה לא חודר ביום, גם לא בשבוע, אבל כשזה ה'נוסח', הם קולטים ומפנימים.
תפילה עלולה להיות הגבלה שלוש פעמים ביום בשעות מוגדרות: זמן קריאת שמע, זמן תפילה, שקיעת החמה וצאת הכוכבים; כל טיול, כל יציאה – מתוכננים לפי לוח זמני התפילה. זה נראה שיא ההגבלה. אבל כשמבינים מהו הרווח בתפילה, כמה התפילה מועילה, כמה שעות של טרחה ועוגמת נפש נחסכות בתפילה אחת מעומק הלב, מבינים שזו מתנה.
פסח עלול להיות שבוע ימים של מתח, חשש חמץ וכו', ויכול להיות חג החירות, כשהמסר מועבר בצורה נכונה – שהחירות האמיתית היא כשאינך משועבד להרגליך. סוכות הוא זמן שמחתנו, כי אנו יוצאים מאזור הנוחות לדירת ארעי, שבה אנו בזים לחומר הארעי ומבינים מה העיקר.
הכול עניין של הסברה, עניין של הגשה נכונה.
חינוך עם תוצאות בשטח
אדם מתחבר רק לדברים שהוא נהנה מהם. דבר שהוא בגדר "עבודת פרך", אינו מעורר חשק לעוד. ילד או נער שברוב הזמן מרגישים שהלימוד הוא מאמץ שגדול עליהם, ורק לעיתים חווים אי אלו רגעי נחת, אינם מתחברים ללימוד באמת. להיפך, הם מפתחים ריאקציה מהדבר שמסב להם אכזבה פעמים רבות כל כך.
כל עניינו של החינוך הוא מה שיישאר ממנו. שלמה המלך התווה את הדרך וקבע: "חנוך לנער על פי דרכו", בתנאי ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה". חינוך שאינו מוביל לתוצאות בעתיד, אינו חינוך! אשר על כן, כל חינוך ללא שמחה וחיות, בוודאי לא יביא תוצאות לטווח הארוך, ואינו חינוך, אלא אילוף ועבדות.
בעל ה'ישמח משה' מפרש בדרך זו את דברי דוד המלך ע"ה בתהילים: "נחלתי עדותך לעולם"; מתי יש סיכוי שהתורה תהפוך לנחלה? דווקא אם זה בצורה של "כי ששון לבי המה", כשזה נעשה בששון ובשמחה. אבל אם "נטיתי לבי לעשות חוקך" – אם הכול נעשה בנטייה ובכפייה, אזי "לעולם עקב", תמיד יהיה לדבר סוף.
אהבה בכפית הדייסה
מעבר לעניין של הקניית ערכי התורה והמצוות בנעימות, בהרגשה טובה ובשמחה, חשובה גם דמותו של המחנך המקנה אותם. כשמדובר בדמות שאוהבים, הערכים מחלחלים ונספגים בלב הילדים.
שמעתי סיפור מיוחד בעניין: הרב מפוניבז' זצ"ל, שהקים את ישיבת פוניבז' ואת בתי אבות פוניבז', היה רגיל לומר שזכות הקיום של הישיבה היא בשל היתומים והיתומות המתחנכים למטה, בבתי אבות.
הרב היה רגיל לבקר הרבה את הילדים המסכנים ששהו במוסד. באחד הימים ירד הרב לביקור בבתי אבות, כהרגלו, וכשהגיע, ראה את אם הבית הגב' מונק מתכוננת להאכיל את הבנות בפודינג. הרב ביקש לעשות זאת במקומה, וכך ישב והאכיל את היתומות הקטנות פודינג, כף אחר כף.
הבחור שהתלווה לרב העיר שזה ממש לא מתאים…
השיבו הרב במשפט נוקב: "אם הם יאהבו אותי, הם יאהבו גם את מה שאני מייצג…"
יש כאן אמירה… הוראה… אבן דרך…
אם אוהבים מישהו, אוהבים את מה שהוא מייצג… לא די בזה שאתה מייצג דבר אמיתי, דבר חשוב, חשוב גם שהילדים יאהבו את מי שמייצג את הדברים.
לקבלת גישה להרצאות ותכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן>>