יוחנן וסרמן
"רב לכם בני לוי"
רש"י הקדוש שואל בפרשתנו "וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה?", כיצד טעה קרח טעות גדולה כל כך, הרי הוא לא היה אדם שאינו חכם, אלא מסביר רש"י "עינו הטעתו…".
קרח ראה שעתידה לצאת ממנו שושלת היוחסין הכוללת את שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וחשב שאם כך יש לו הגנה, הוא לא יכול להינזק, וטעה כי לא ידע שבניו יעשו תשובה, כמו שמסביר רש"י בהמשך הדברים.
האמת היא שיש שתי דרכים 'ללמוד פרשת השבוע', אפשר ללמוד את הפרשה, ואפשר ללמוד מהפרשה, ואנו הרי רוצים לא רק ללמוד את הפרשה אלא גם ללמוד ממנה.
מספרים על יהודי אחד שעמד להשיא את אחד מבניו, שבועיים שלושה קודם לכן הוא שלח בדואר את ההזמנות לחתונה, וכשהתקרב מועד החתונה, ימים אחדים קודם לה, הוא הגיע לבית הכנסת כשתחת בית שחיו חבילה עם הזמנות רבות נוספות, ושוב החל לחלק הזדמנות לכל מכריו ואוהביו.
שאלו אותו: אמור נא ר' ישראל, למה אתה שוב מחלק לנו הזמנות? הרי כבר שלחת לנו הזמנות בדואר לפני שלושה שבועות?
הסביר להם היהודי: "את ההזמנות שלחתי לפני שלושה שבועות כדי שידעו שיש חתונה ושתשמרו את הערב הזה פנוי, כדי שתוכלו להשתתף בשמחתי. ועכשיו אני שוב מחלק הזמנות כדי שתהיה לכם תזכורת שיש חתונה ושאתם צריכים לבוא ולהביא עמכם מעטפה מכובדת כמנהג בעלי בתים חשובים".
גם אנו, כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, אבל פעם בשנה מגיע 'תזכורת', עם הפרשה השבועית, כדי שנלמד ממנה ונתעורר לעסוק בענייניה השונים.
ומאחר וכבר אמר רש"י שפרשה זו 'יפה נדרשת', רבו הדרשנים הדורשים בפרשה זו, אלא שרובם עוסקים בדרך כלל בחומר העניין של המחלוקת אשר עונשה גדול מאוד כידוע ואין כאן המקום להאריך, ואנו אין רצוננו לעסוק הפעם בעניין זה, אלא בשורש הדבר שגורם למחלוקת:
ראייה שגויה! הסתכלות לא נכונה!
קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו!
הוא לא ראה נכוחה את המציאות כפי שהיא…
יש מקרים של אדם שאינו רואה, רחמנא ליצלן. עיוור! הוא לא רואה. יש מקרים שאדם אינו רואה בבירור, הראייה שלו לקויה במקצת. אבל יש מקרים, והם גרועים עוד יותר, שבהם האדם כן רואה, אבל הוא לא רואה בצורה נכונה, הוא רואה מציאות לא קיימת, את המציאות הקיימת הוא רואה בצורה מעוותת, אדם כזה הרי צועד בביטחון בדרך חתחתים מלאה מהמורות ומכשולות, ומהר מאוד הוא יתנגש בעמודים, ייכנס לתוך סבך של קוצים, וייפול לבורות הנקרים בדרכו. למה? כי הוא ראה לפניו דרך בטוחה וחלקה, בזמן שבפועל הוא הלך בדרך שנראית אחרת לגמרי.
זה בדיוק מה שקרה עם קרח, הוא צעד בבטחה, יש לו שושלת היוחסין, עתיד לצאת ממנו שמואל הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן, למה הוא צריך לחשוש ממשה ואהרן עצמם? אבל עינו הטעתו, הילדים שלו עתידים לחזור בתשובה ומהם תצא אותה שושלת, והוא עצמו ירד לאבדון.
שידוך מכובד עם עובדת ניקיון
כלפי מה הדברים אמורים? הרי אנחנו צריכים ללמוד מהפרשה, ולכן חשוב שנלמד להשתדל כמיטב יכולתנו להסתכל בצורה נכונה על הדברים. זה דבר שמצריך הרבה חכמה ובינה, ובעיקר הרבה סייעתא דשמיא. צריכים להתפלל לקב"ה 'ותקננו בעצה טובה מלפניך', שמחשבות שלנו והעצות שלנו יהיו מתוך הסתכלות נכונה על מה שחשוב.
מסופר שפעם בא יהודי נכבד ונשוא פנים אל מרנא החפץ חיים הקדוש זיע"א, והשיח את לבו שיש לו בן שהגיע לפרקו, בחור כליל המעלות בר אוריין ובר אבהן, ומחפשים לו עכשיו שידוך בהתאם.
נענה החפץ חיים ואמר לו: הנה בביתי יש נערה בת טובים, חרוצה מאוד, היא עובדת ומנקה ומכבסת ומנהלת את כל משק הבית בחריצות יתירה, ובמיוחד היא התברכה במידות טובות וביראת שמים יוצאת דופן, ומעולם לא שמעו אותה מדברת לשון הרע חלילה. היש לך שידוך מוצלח מזה לבחור כליל המעלות???
אותו יהודי נעלב עד עמקי נשמתו: "אני אומר לכם שהבן שלי הוא בחור כליל המעלות ושהוא בא ממשפחה מאוד מכובדת ואתם מציעים לי עובדת ניקיון???".
אמר לו החפץ חיים: "אני אומר לך שהיא אינה מדברת לשון הרע, ואתה אומר שאתה מחפש נערה ממשפחה מכובדת???".
הסיפור הזה מקפל בתוכו את תמצית העניין של 'הסתכלות נכונה'. אותו יהודי נכבד ונשוא פנים מחפש לבן שלו שידוך טוב, הוא רוצה עבורו את הטוב ביותר, אבל הוא טועה לחשוב שהטוב ביותר נמצא במשפחה מכובדת או בנדוניה עם הרבה כסף. החפץ חיים בעיני הבדולח שלו ובשכלו הזך והישר ידע ש'הטוב ביותר' עבור בחור כליל המעלות זה להתחתן עם נערת פשוטה וחרוצה, יראת שמים ובעלת מידות טובות! כל השאר לא חשוב.
והחפץ חיים הקדוש לא היה רק בבחינת 'נאה דורש', אלא גם בבחינת 'נאה מקיים'. שהרי הוא עצמו היה אחד מהעילויים של עולם הישיבות באותו דור, הוא למד בווילנא והציעו לו הצעות שכללו נדוניא גדולה ומשפחה נכבדת עם נערות משכילות ומוצלחות, אבל כשהוא שמע שה'שלום בית' בבית אמו התערער, כי אביו החורג רוצה אותו כחתן לביתו ואמו של החפץ חיים טענה שהוא יכול לקבל שידוך הרבה יותר מוצלח, נענה החפץ חיים על אתר ואמר שהוא מוותר על הכל, ובלבד שלא תיפול קטטה בין אמו ובין בעלה.
לימים סיפר החפץ חיים עצמו שהוא חשב שהוא מוותר ויתור גדול למען השלום ולמען אמו, אבל בפועל הוא זכה בזכייה עצומה, כי כל חבריו העילויים והמתמידים שאכן קיבלו שידוכים 'טובים', התחתנו עם בנות עשירים שהורגלו לחיי מותרות ותפנוקים, והבעלים שלהן נאלצו בהמשך לצאת ולשלוח ידם במסחר כדי להעניק להן את מה שהורגלו לו, ואילו רעייתי, כך אמר החפץ חיים, היא מסתפקת במה שיש, ואינה מפונקת, ויוצאת בעצמה לעבוד בחנות שפתחה כדי לפרנס אותי, וכך נתנה לי לשבת וללמוד ולכתוב את ספרי הרבים.
ולולא דמסתפינא, אני הקטן רוצה להוסיף על דברי קדשו של מרנא החפץ חיים, שבזכות אותו ויתור עצום, הוא זכה לא רק לכתוב את ספריו הקדושים, אלא הוא גם זכה שהם יתקבלו בכל תפוצות ישראל, וכיום אין בית יהודי שאין בו 'משנה ברורה' ו'חפץ חיים'.
זה שכרה של הסתכלות נכונה, של מי שעינו לא הטעתו, ושידע ש'הטוב ביותר' אינו מסתתר בעושר וכבוד, אלא במידות טובות, בוויתור למען הזולת, בהסתפקות במועט!
השקעה בטוחה
שמעתי מעשה שאירע לפני שנים בבני ברק. באחד הבניינים התפוצץ צינור מים, והיתה קטטה בין שני שכנים מי אמור לשלם את עלות התיקון. אחד מהם טען שהוא ושכנו הקרוב אליו צריכים לשאת בנטל התשלום שווב בשווה, ואילו השכן השני אמר "כולה שלך", אני אין לי קשר לפיצוץ הזה ואיני רוצה להשתתף אתך בהוצאות התיקון.
הוויכוח בין שני השכנים הלך והתלהט, והחלו לעלות טענות נוספות שאינן ממן העניין, ותגדל המריבה עד לב השמים, ושכנים אחרים בבניין החלו לצדד זה לצד השכן התובע ואלו לצד השכן הנתבע, מחלוקת של ממש איימה על כל יחסי השכנות בניין.
בא אחד השכנים, ש'פקח היה', ועינו לא הטעתו, שמע את הפרטים והגיע למסקנה שכל המריבה היא בסך הכל על כמה מאות שקלים. הוא לקח סכום כסף בשווי הנדרש, הכניס למעטפה, וכתב מכתב בו הוא מזדהה בשמו של השכן הנתבע שמסרב לשלם את הכסף, וכותב שהוא מתנצל עד עמקי לבבו על כך שסירב לשלם בתחילה, ובאמת הוא מכיר בטעותו, אבל עכשיו הוא מתבייש בפני השכנים האחרים, ולכן הוא משלם את הכסף בצנעה, ומבקש שהשכן התובע לא ידבר איתו על זה לעולם, ולא יספר לאף אחד מהשכנים, הנה הכסף נתון לך, וכל רצוני להחזיר את השלום והשלווה לבניין.
השכן התובע קיבל את הכסף, שש ושמח, קרא את המכתב והתרגש, והחליט לקבל את הבקשה, ומני אז בלם את פיו ולא סיפר לאיש על כך שקיבל את הכסף, ובתוך זמן קצר שבו השלום והשלווה לבניין.
זאת דוגמה לאדם שבסכום לא גדול במיוחד, של כמה מאות שקלים, הצליח להציל בניין שלם מאש המחלוקת, והרי כולנו יודעים שמריבות מהסוג הזה מורידות גם את ערך הדירות בבניין כי אנשים אינם רוצים לקנות דירה בבניין שהשכנים שם רבים זה עם זה, וממילא סביר להניח שההשקעה של מאות השקלים היתה משתלמת גם מבחינה כספית, בלי השיקולים הרוחניים שמסביב.
יש וארט יפה של מרן ה'בן איש חי' שכותב על מה אמרו חז"ל שהקב"ה יהיב חכמה לחכימאי, כלומר נותן חכמה נוספת לחכמים שהיו חכמים קודם לכן.
שאול ה'בן איש חי', מי עם הטפשים? למה להם הקב"ה לא נותן חכמה? רק לחכמים מגיעה תוספת והטפשים שלא קיבלו בכלל חכמה לא מגיע להם כלום?
אלא, אומר הבן איש, שהקב"ה נותן חכמה לכל מי שרוצה להיות חכם. הבעיה שהטפשים לא רוצים להיות חכמים. מי שרוצה להיות חכם, זה אומר שהוא כבר עכשיו חכם, לפחות באופן חלקי, ולכן הוא מקבל תוספת חכמה…
מרן החזון איש היה אומר שכשאדם לומד עם רצון להוכיח משהו, הוא ימצא את ההוכחה. אפשר להוכיח לאיסור או להיתר, לטהר ולטמא, הכל אפשר ללמוד מאותו פסוק ומאותו קטע בגמרא. השאלה היא רק מה אתה רוצה ללמוד מאותו קטע. אם אתה מחפש הוכחה שמותר, אתה תמצא אותה, אבל צריך לחפש את האמת, לחפש את הנכון, את הישר!
וזה ממש חלק מאותו עניין. מי ש'פקח היה' ועינו לא הטעתו, יודע שלא צריך לחפש ניצחון. מי שרוצה רק לנצח, לפעמים מנצח גם את עצמו…
לפני שנים נכנס אלי אחד השכנים, ואמר שהוא רוצה לבנות מעל הדירה שלי, ולשם כך הוא זקוק לחתימות של השכנים שיסכימו לכך.
אמרתי לו שאני אשמח, אבל קודם שיביא לי את הדף אני רוצה לראות על מה אני חותם ולבדוק שזה לא גורם לי נזק משמעותי חלילה.
נמלכתי באנשי ביתי והעלו טענה שאם הוא ייבנה, הדבר ימנע מקרני השמש לחדור למטבח שלנו, ויש בזה פגיעה מסוימת. אולי באמת אין אנו חייבים להסכים ולאפשר לו לבנות.
לאחר מחשבה אמרתי כך: הרי אור לא חסר לנו ב"ה. היום יש חשמל ואפשר להדליק את האור, מדובר בעלות של פרוטות אחדות לחודש עבור התאורה במטבח בשעות שבהן יהיה צורך להדליק אור מכאן ולהבא ושלא היינו צריכים להדליק עד כה.
ואכן קרני השמש הן דבר חשוב, כמו שכתוב "שמש מרפא וצדקה", אבל הרי אנחנו יוצאים לרחוב הולכים לבית הכנסת למכולת לעיסוקים וסידורים, ובנוסף לכל הרי אחרי 'שמש מרפא' כתוב 'וצדקה', כלומר שעל ידי צדקה גם אפשר לזכות לרפואה, ואם כן אנחנו נזכה ל'שמש מרפא' כשנצא לרחובה של עיר, וכשנשב בביתנו נזכה ל'צדקה', נזכה לכך שבזכות הוויתור שלנו השכן מלמעלה נהנה מהרווחה, יש לו בית גדול יותר ולנו יש צדקה!
מעשה בנהג מונית
אמנם, אותה נתינה ואותו ויתור, צריכים גם הם להיעשות באופן שיהיה הדבר לטובה. צריכים הרבה סייעתא דשמיא כדי שלא להיכשל, אבל לפעמים יכול להיות אדם שמוותר על ממונו ומעביר על מידותיו ובזה הוא דווקא גורם רעה לאחרים.
על כך אני רוצה לספר סיפור אישי שאירע עמי לפני שנים, כשנסעתי פעם לניו יורק, ובהגיעי לשם התארגנו כמה יהודים חרדים שרצו להגיע לאותה שכונה, לקחנו מונית ביחד, סיכמנו עם הנהג על מחיר מקובל ותכננו להתחלק בהוצאה כל אחד כפי חלקו.
והנה באמצע הדרך פונה אלינו הנהג הגוי ואומר שנצטרך להוסיף על המחיר שנקבע, מכיון שנסע דרך כביש מיוחד ועליו לשלם אגרה על הנסיעה דרכו…
הנוסעים התנגדו כמובן ואמרו לנהג שבשום אופן אינם מוכנים להוסיף לו על התשלום, כי הרי המחיר הראשון שבו נקב כבר כלל את הצורך לשלם עבור האגרה ולא אירע שום דבר חריג שבינו נדרש לשלם יותר ממה שתכנן, ומה גם שמלכתחילה הוא ביקש מחיר גבוה מהרגיל ואנחנו הסכמנו לתת לו, וכעת הוא מעז פניו ומבקש תוספת שלא בצדק.
הנהג הבין שאנחנו לא נסכים לעושק שהוא מנסה לעשוק אותנו ומיד חזר בו ואמר שהוא רק התכוון לצחוק עמנו והוא לא חשב באמת לדרוש מאתנו תשלום גבוה יותר…
הגענו לשכונה, וכשהנוסע הראשון ירד בתחנה שלו, הוא נתן לנהג את חלקו, והוסיף לו עשרים דולרים כדי לרצות את הנהג… מלבד מה שיש בזה משום 'לא תחנם', הוא גרם רעה גדולה לשאר הנוסעים, כי הנהג שראה שדבריו פעלו את פעולתם, החציף פניו, ודרש במפגיע שכל שאר הנוסעים יוסיפו גם הם כל אחד עוד עשרים דולרים, ואנחנו לא נותרה לנו ברירה ונאלצנו לשלם את הסכום.
הנוסע שירד ראשון בכלל לא ידע מה אירע אחר שירד, הוא לא הכיר אותנו וכנראה עד היום לא יודע על מה שאירע בעקבות אותו ויתור שוויתר. אותו אדם, עינו הטעתו, אומנם מטוב לבו קרה לו הדבר והוא אשר אמרנו שצריכים הרבה סייעתא דשמיא כדי שלא להיכשל, וכדי שנזכה לראות כל דבר נכוחה ולדעת את המעשה אשר נעשה בצורה הנכונה.
אחרי שנים, אמרתי לפרש על פי אותו מעשה את הפסוק בתהילים "ה' נחני בצדקתך למען שוררי". וכי באמת יש לדקדק באמרו 'בצדקתך', ומדוע לא אמר 'נחני בדרך צדק', וגם מה זה "למען שוררי" כלומר למען שונאי, וכי רק בגלל שונאיו ביקש דוד המלך בקשה זו שינחה אותו ה' בדרך צדקתו?
אלא שלפעמים אדם הולך בדרך צדק, בדרך הטובה, אבל היא לא הדרך הנכונה. הוא עושה חסד, אבל החסד גורם רעה למישהו אחר. לכן התפלל דוד המלך ע"ה שהקב"ה ינחה אותו 'בדרך צדקתך', כלומר בדרך שהקב"ה יודע שהיא דרך טובה, נכונה וצודקת. שלא יגיע למצב של 'עינו הטעתו' חלילה וחס, ולכן אמר 'למען שוררי', כלומר שלא ארבה עלי שונאים במעשה הזה שאגמול טוב לאחד ועל ידי כך ישנאו אותי רבים אחרים…
וכמו שאמרנו בשם ה'בן איש חי', שהקב"ה נותן חכמה למי שרוצה להיות חכם, כך גם הקב"ה מוליך בדרך צדקו את מי שרוצה לילך בזו הדרך, ועל כן אנו צריכים להרבות בתפילה לבורא עולם שיוביל אותנו וינחה אותנו בדרך הישר והטוב, ושנזכה שיהיו כל מעשינו לטובה.