מסופר על הגאון ר' ישעיה פיק זצ"ל בעל "מסורת הש"ס", שהיה ראש ישיבה בברלין והעמיד תלמידים הרבה. ובהגיע עיתו, נפטר לבית עולמו, וקברוהו בבכי ובמספד. למחרת המשיכו בני הישיבה להגות בתלמודם.
כשהגיעה השעה שבה היה רבינו מוסר את שיעורו בקביעות, הבחין אחד התלמידים, שבחדר השיעורים ניצב לא אחר מאשר ראש הישיבה שנפטר ונקבר אמש. הרב ביקש מהתלמיד לכנס את כל בני הישיבה. מטבע הדברים, דבר המעשה היכה גלים וכל התלמידים התקבצו כדי לשמוע את דברי הנפטר.
נענה רבי ישעי' ואמר להם: ״אתמול לאחר פטירתי דנו אותי בבית דין של מעלה, ופסקו, שמגיע לי מקום נבחר בגן עדן, ברם היה עלי קטרוג שכראש ישיבה חינכתי את תלמידיי לתורה, אך לא חינכתי אותם למידות טובות ודרך ארץ שקדמה לתורה. ובגלל תורתי הסכימו הדיינים להעניק לי שעה אחת, שבה אבוא לישיבה ואלמד אתכם ענין זה".
ואז החל הרב ללמד על חובתו של האדם לסגל לעצמו מידות טובות ודרך ארץ ולעבוד על עצמו לבל ייפגעו ממנו הבריות, ובדיוק לאחר שעה נעלם לפתע פתאום. התלמידים הנדהמים הפנימו את דברי רבם וקיבלו על עצמם ביתר שאת ענין זה של עבודה על המידות ודרך ארץ.
******************************
בבארא פארק היה גר כ"ק האדמו"ר מסקאליא זי"ע. בילדותי הייתי במחיצתו כמה פעמים והשתתפתי בשולחנותיו הטהורים. האדמו"ר זצ"ל היה לו מקוה בביתו, וכל ערב שבת ראו אצלו דבר מעניין – בעלותו מהמקוה אחר שטבל לכבוד שבת, היה ראשו סחרחר עליו ותקפוהו כאבי ראש עזים, עד שהוצרך לשכב על מטתו להקל על יסוריו.
פעם שאל אותו נכדו, שאינו מבין למה בדיוק בערב שבת כשעולה מהמקוה יש לו כאלו כאבי ראש עזים עד שהוא צריך לשכב במטתו מחמתן. אמר לו הרבי, לפי שהמקוה היא חם מאוד, זה ממש שאלה של בישול דאורייתא… ולי – אומר הרבי – יש לי גידים צרים, וכשאני נכנס למקוה כל כך חם, זה משפיע עלי, ויש לי כאבי ראש עזים מזה.
שאל אותו נכדו: מה הבעיה, אני יכול להיכנס ולסדר הכל על צד היותר טוב ולהפחית קצת את החום, למה הסבא צריך להתייסר בזה, אמר לו הרבי, לא לא! אל תפחית את מעלות החום. שאל אותו נכדו, בשלמא כשהסבא היה דר בויליאמסבורג והיה הולך למקוה של קהילת צעהלים, אז אפשר להבין, שכיון שהסבא היה שם רק אורח, הוא לא יכול לומר דעות באיזה דרגה של חום לעשות המקוה, אבל כאן הרי מדובר במקוה פרטי של הסבא, למה אי אפשר לסדר את זה להפחית את מעלות החום?
אמר לו הרבי דבר נורא: במקוה כאן – בא לטבול אחד השכנים בכל ערב שבת – וכשהוא נכנס למקוה החם, הוא אומר בסיפוק "אהה – מ'חי'! אזא געשמאקע מקוה" – ואיך אני יכול לקחת הנאה מיהודי?…
******************************
מסופר על האדמו"ר הרה"ק הריי"צ מליובאוויטש זי"ע שהיה נוהג לקרב כל יהודי, אפי' חוטאים ובעלי עבירות.
פעם אחת נכנס אליו אורח חשוב והתרעם על שהרבי מקרב יהודי מסויים, ולא נתקררה דעתו עד שהתבטא בנוסח זה "על אותו יהודי צריכים להחיל את הכלל "מורידין ולא מעלין" ולא לקרב אותו".
השיב לו הרבי: בשולחן ערוך יש ארבעה חלקים, "חושן משפט" הוא החלק הרביעי, ב"חושן משפט" עצמו יש יותר מארבע מאות סימנים, ורק בסוף ממש נכתב על אותם יהודים שבהם יש לנהוג בבחינת "מורידין ולא מעלין", הוי אומר, תחילה צריך ללמוד ולקיים את כל הדינים המפורטים מתחילת השולחן ערוך, ורק אח"כ אפשר לדון על דחיית יהודי…
******************************
מספרים, שכאשר למד הגאון רבי שלמה שמשון קרליץ זצ"ל בישיבת מיר, חזר פעם מהישיבה בשעת לילה מאוחרת לאכסנייתו בלויית מספר בחורים, עלטה כבדה שררה ברחוב, לפתע שמעו הבחורים קול ריצה מאחוריהם. מרוב פחד שמא שודדים הם וכיוצא בזה, החלו לנוס על נפשם. אך ככל שהגבירו ריצתם כך גברה הריצה בעקבותיהם.
כאשר הגיעו התלמידים לאכסניה קרובה, נכנסו פנימה וסגרו את הדלת. אך תוך דקות נשמעו נקישות עזות. בפתח נצבו שוטרים מתחנת המשטרה המקומית, והתלמידים הוכרחו לפתוח את הדלת. "יש לכם נס", אמרו השוטרים. "צעקנו לעברכם ולא השבתם, ואף ברחתם. כמעט ירינו ברובים לעברכם"…
תוך כדי דיבורם דרשו השוטרים לראות תעודות זיהוי של התלמידים, אולם לתלמיד אחד לא היתה אצלו תעודה, כי לא התגורר באכסניה זו. השוטרים לא ויתרו, ודרשו ממנו ללכת עמם לחדרו ולהראות תעודתו, ומשראו, פטרוהו לשלום.
למחרת נודע למשגיח הגה"צ רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל את אשר אירע. עמד רבי ירוחם כרגיל על דוכנו כדי לומר את שיחתו המוסרית, אך הפעם החל לתדהמת הכל בדברים חריפים ונוקבים. "אומַר לכם את האמת, שעקב המקרה החמור שאירע אתמול, שקלתי בדעתי לסגור את הישיבה! וכבר שוחחתי על כך עם רבני הישיבה"…
הבחורים הביטו המומים זה על זה: על מה ולמה יצא הקצף? המשיך המשגיח ופירש את דבריו: "איך ייתכן שבחורים הניחו לחברם ללכת לבדו מלווה בשוטרים ולא יצטרפו עמו? הלא מלבד הסכנה שיש בדבר, יש גם לחוש את רגשות הפחד והבהלה התוקפים את החבר במצב סכנה. איך עושים כך לבחור?! הרי כל התורה שלומדים לא שווה מאומה כשאין מידות טובות"…
******************************
הרה"ח ר' משה רוטמן שליט"א משב"ק ויד ימינו של כ"ק מרן הרה"ק מטאהש זי"ע, סיפר לי סיפור נפלא, אשר בדידיה הוה עובדא, וכך סיפר:
פעם נכנס אחד אל הרבי בקודש פנימה, והתחיל לדבר עם הרבי אודות הפרשה של העירוב בבארא פארק, וכנראה שהוא רצה לגרור את הרבי להתערב במחלוקת שפרצה שם באותה עת אודות כשרות העירוב בשבת.
פתאום – מספר ר' משה – הבחנתי שבידי האיש הזה היה טייפרעקארדער להקליט את הרבי, ולהשתמש עם החומר אשר בידו, בענין העירוב. הדבר הרגיזני מאוד – למה הוא מערב את הרבי במחלוקת זו – ובקנאות לשם שמים ניגשתי אל היהודי, והוצאתי מידו את הטייפ. כאשר היהודי הבין שכל תוכניותיו הולכים לטמיון, כי מאחר שאין החומר בידו אין שום ערך לדבריו "בשם" הרבי בענין העירוב – הוא יצא מכליו – וניגש אלי במעמד הרבי, ומשך בזקני בחזקה, כאשר מעוצם חוזק המשיכה, הוא תולש ממני חלק ניכר משערות זקני, עד שהדם התחיל לצאת מלחיי! עמדתי משתומם ולא ידעתי בנפשי מה לעשות עם עצמי.
המשיך ר' משה לספר: לאחר כמה דקות, קרא לי הרבי, ואמר לי "משה, לך לבקש סליחה מהאיש הזה!" הסתכלתי על הרבי בפליאה עצומה – ועמדתי נדהם ואינו מאמין למשמע אזניי, ושאלתי בכאב את הרבי, "שאני יבקש ממנו סליחה?? – והלא הרבי רואה בעצמו מה שעשה לי על לא עוול בכפי!!", אך הרבי חזר, ואמר לי "לך אליו ובקש ממנו סליחה, כי כנראה שגרמת לו עגמת נפש, וזה גרם להמכשול שיצא מתחת ידיו של האיש הזה".
לאחר שהרבי חזר שוב על בקשתו, ניגשתי בחוסר ברירה להיהודי המכה, וביקשתי את סליחתו כלאחר יד, אך הלה ברוב חוצפתו לא רצה למחול לי רק אם אני יחזיר לו את הטייפ… אמרתי לו שאני נותן את הטייפ להרבי, והרבי יעשה כרצונו, ואכן לאחר שהחזרתיו להרבי, החזיר הרבי את הטייפ להיהודי, שיצא משם כששללו בידו…
לאחר כמה שעות הבחין הרבי שאני מאוד כאוב ופגוע מכל הסיפור, קראני הרבי אליו, ואמר לי "בא ונלמד ביחד", והרבי פתח ספר "נתיב מצוותיך", והתחיל ללמוד עמי בדבריו שיהודי צריך להאמין שכל מה שקורה בעולם עם כל אחד ואחד, הכל הוא מאתו ית"ש, ולא יתכן שיארע לאדם רע חלילה, אם לא שמן השמים שלחו את פלוני להרע לו ח"ו, ואל לו לחשוב שהאדם עושה משהו מדעת עצמו, ואם הוא שותק כשמקבל את הבזיונות, והוא מקבל את היסורים באהבה, הוא יכול להמתיק בזה הרבה הרבה דברים, והוא חוסך מעצמו הרבה צרות ורעות רח"ל…
והמשיך הרבי לדבר עמי אודות גודל מעלת המעביר על מידותיו, והשמחה העצומה של הקב"ה מהאדם הזוכה לכך – הדברים הקדושים נכנסו בקרבי עמוק עמוק, ונסכו בי כוחות חדשים, ועדיין הם עומדים לנגדי תמיד!…
******************************
מספרים, שתלמיד ישיבה הלומד בהונגריה, היה הולך כל בוקר ממקום לינתו אצל אחד מ'בעלי הבתים', שהיה מארחו ודואג לו לכל צרכיו להיכל הישיבה כדי ללמוד (באותם הימים הישיבה שימשה אך ורק ללימוד, ולכן היו אוכלים 'ימים'. דהיינו בכל יום היו הולכים לבעלי בתים, שהיו דואגים לארוחות חמות ולשינה, ואת הלימוד היו עושים בישיבה, ולא כפי מתכונתה היום, שהכל נמצא בישיבה).
בדרכו לישיבה היה עובר תמיד ליד שדה. מדי יום ביומו היה רואה את בעל השדה החורש את שדהו בשני שוורים. פעם בחולפו ליד השדה מצא את הגוי יושב ובטל מעבודת החרישה. מאחר שראה כי בעל השדה הוא אדם שתמיד עוסק במלאכתו ואינו מכלה את זמנו לריק, תמה הוא על המקרה והבין כי לא דבר ריק הוא. ניגש אליו ושאל "מדוע אינך עובד היום?", ובעל השדה השיב "אחד מהשוורים חלה".
המשיך התלמיד והקשה "ומדוע אינך עובד עם השור השני?", תשובתו של בעל השדה הייתה מפתיעה מאוד "השור הבריא השני, בראותו את חברו חולה, איבד את החשק לעבוד לבדו, ואי אפשר להקימו מרבצו, והוא יושב על יד חבירו השור ומשתתף בצערו".
כששמע זאת התלמיד, אמר, שעכשיו הוא מבין, מדוע המשילו חז"ל את הגויים לעם הדומה לחמור (מסכת יבמות דף ס"ב ע"א). שכן צריך להבין את לשון רבותינו, מדוע דווקא לחמור ולא לשור?! וכעת ברור לו הטעם, משום ששוורים שהם בהמות טהורות, מרגישים האחד בצער חבירו, וכאשר אחד חולה, אין חבירו מסוגל לעבוד, ואילו כשיחלה החמור, ימשיך רעהו לעבוד כרגיל, ולא ירגיש כלל וכלל בצער הזולת…
******************************
סיפר אחד ממקורבי הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל ראש ישיבת טלז. יום אחד נכנס אל חדר הראש ישיבה שני בני זוג, שמצב שלום הבית שלהם עלה על שרטון והידרדר במהירות, עד שנמנו וגמרו להיכנס לראש הישיבה… ראש הישיבה האזין בקשב לטענותיהם, שמע בסבלנות הן את טענות הבעל והן את טענות האשה. כעבור שעה ארוכה של דיונים, הגיע לאחד הדברים שגרם את כל המחלוקת: הורדת הזבל מהבית לפח העירוני. האשה טוענת כי אין בכוחה להוריד את שקית הזבל הכבדה, ואילו הבעל טוען שהורדת הזבל אינה הולמת את מעמדו המכובד…
כששמע הרב את דבריהם, אמר להם "סעו לביתכם, ואשיב לכם בהמשך". כשיצאו מלפניו, מיהר לברר את השעה בה מפונה האשפה ברחוב בו הם מתגוררים, והתברר לו כי השעה היא 7:50 בבוקר.
למחרת, בשעה 7:45 בבוקר, דמות נערצת במיוחד דפקה בדלת ביתם של בני הזוג המדוברים. היה זה הרב גיפטר בכבודו ובעצמו שעמד בפתח וביקש בפשטות: "אני יכול בבקשה להוריד עבורכם את שקית הזבל?"
בני הזוג היו המומים, כמעט נפלו תחתיהם מתעלפים. ראש הישיבה הנערץ עומד בפתח ביתם ומבקש את שקית הזבל, אך הם מסרבים כמובן לתת לו… "עלינו למהר", מזרז אותם הרב, "עוד שלוש דקות תגיע המשאית, אנא – הגישו לי את שקית הזבל"… בני הזוג התמידו בסירובם, ולבסוף – הרב גיפטר סב על עקבותיו בידיים ריקות מאשפה, אך מלאות בסיפוק על שלום הבית שחזר והתייצב…
******************************
מסופר על רב אחד שביקר אצל הסטייפלר זצ"ל, ואמר לו שהוא מחפש שידוך עבור נכדתו, שאל הרב את הסטייפלר "אלו מעלות יש לחפש אצל הבחור", השיב לו הסטייפלר, "התמדה בלימוד התורה, שכל ישר, ומדות טובות".
תמה הרב: "אם הוא מתמיד ושקדן וגדול בתורה ממילא תהיינה לו מדות טובות?" השיב הסטייפלר "לאו דווקא, שהרי המתמיד הזה למד בשקידה שנים רבות בישיבה מול הסטנדר, סטנדר הוא יצור נוח, מעולם אינו מבקש עזרה בשום ענין, כגון להשליך אשפה ולקנות במכולת, מעולם אין הוא מראה פנים זועפות, מעולם לא קרה שלסטנדר לא היה מצב רוח… ופתאום אותו תלמיד צריך להתחיל לגור עם אדם אחר, עם בת זוג שכל זה יכול לקרות לה, לכן מוכרח שיהיה בעל מדות".
ושוב שאל הת"ח: האם אין התורה מעדנת את האדם? השיב הסטייפלר, בודאי, יש כאלה שאילו לא למדו תורה היו חיות טורפות, ובזכות לימוד התורה בשקידה נמלטו מרשעות, אבל אין די בזה כדי שיהיו להם מדות טובות, אלא רק מי שעבד על זה, לימוד מוסר הרבה ובדיקת מצבו הרוחני תמיד, ובשבירת מדותיו ותאוותיו, ואז יהיה לבעל מדות טובות.
******************************
זכורני, שבעת הגיע הזמן, והתחילו להציע הצעות שידוכין לבתי הגדולה שתחי', נכנסתי אל הקודש פנימה לכ"ק מרן אדמו"ר מראחמיסטריווקא שליט"א ושאלתי "מה בדיוק אני צריך לחפש בבחור – על איזה דברים צריכים לעמוד?"
והרבי השיב "מ'דארף זוכן דריי זאכן: מידות – מידות – און מידות"…