יקותיאל יהודה גנזל
שוחחתי אמש שיחת 'ניחום נַשָׂאים' עם אחד מידידיי המתגורר באזור השרון. כששמעתי שהנגיף נכנס בפתח ביתו (בלי לדפוק, כמובן) ושהוא מוגדר כ'קורונאי', עניין אותי לשמוע את התובנה שלו מכל המצב הזה (הכל בעילום־שם, גם ככה הקורונה הפכה לסוג של בושה…) והוא באמת החכים אותי בתובנה שכולה הודיה לבוראו, בנקודה הטובה שהוא רואה בכל המצב הזה.
עברתי למצב 'האזנה' והקשבתי לו.
"אתה מכיר את הפסוק: 'לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר השם'" – הוא שאל רטורית. "אז זהו, שאצלי משמש הפסוק הזה כפרפרזה (כך במקור – י.י.ג.) למצב הקיים בו אני מתמודד עם התסמין הבלתי כואב אך העוקץ את החיים – תסמין העדר חוש הטעם והריח.
"בדרך כלל יש לנו את השעון שאינו מרפה וקשור בקשר מיסטי-וירטואלי אל הקיבה שבקרבנו. ככל שהשעון נוקף שעה ועוד שעה, אנו מרגישים צורך לדחוף לקיבה עוד משהו לאכול. כל כמה זמן – אוכל. כאלה אנחנו. אבל עכשיו כמו נותק החוט הדמיוני בין המחוג לקיבה. שעה רודפת שעה, עובר הצהריים ומגיע ערב, עובר הערב והלילה יורד, ועדיין הקיבה אינה דורשת אוכל'.
גם כשהיא סוף־סוף מבקשת, התענוג נראה בערך כך: "זוגתי המבוּדדת דוחפת לתוך חדרי סנדוויץ' (שהרי הקורונאי עצמו נמצא ב'בידוד שבתוך הבידוד'). אני נוטל ידיים (מתוך נטלה אל תוך קערה… לא לכל אחד יש כיור מותקן בכל חדר) ואוכל את הסנדוויץ', ולרגע אני מרגיש כאחיו התאום של הנחש – לא מרגיש לא טעם ולא ריח, אפילו לא קמצוץ. זה כמו שאתה אוכל חֵמָר, אבקה, חול, פלסטיק (כך במקור – י.י.ג.).
"אבל עדיין, כן־טַעם־לא־טַעם, הגוף צריך את שלו ואני בולע את הסנדוויץ' ואת תוכנו בשקיקה. וזהו. מה זהו? אני לא מסוגל לגעת בסנדוויץ' השני, לא צריך את זה, ולא משנה שמדובר במאכל הראשון שלי להיום…".
ואז מגיעה הבונבוניירה:
"ופתאום אני קם ממקומי ופשוט מתחיל להודות לבוראי. פתאום, כשאין לי, אני מבין כמה טוב הוא עושה לי כל חיי, כשיש לי חוש טעם ויש לי חוש ריח, אני לומד להעריך את שני שומרי הסף הללו שברא אצלנו הבורא. הלא כשלא מרגישים טעם וריח, אין כל חשק לאכול, אבל הבורא יתברך, בחכמתו המופלאה, ברא את הטעם ואת הריח כדי שנריח את העגבניה, נטעם את המלפפון, נרגיש את הארומה של הלחם ואת המתיקות־חמצמצות של הקפה. ככה אנו מזינים את הגוף שלנו כמו שצריך. ואת התובנה הזו – אקח אתי לכל החיים" (לא משנה שאחרי שבועיים עם חוש טעם וריח הוא ישכח שאי פעם לא היה לו).
ויש לו תובנה טובה נוספת, עם קריצה: "וסוף־טוב, כשאני לא אוכל מספר ימים, אני סוף־סוף מצליח להשיל כמה מהקילוגרמים המיותרים עמם אני מסורבל כבר שנים…"
(המבשר)