מספר הרה"ג רבי משה עקיבא סופר שליט"א:
נולדתי במאה שערים, וזכיתי ללמוד בתחילה בחיידר 'מאה שערים' אצל המלמדים, רבי נחמן מנדלסון זצ"ל [אבי משפחת מנדלסון הידועה] ואצל רבי חיים שלום הורביץ זצ"ל. בהגיעי לגיל עשר שנים, כאשר פרצה מלחמת השחרור היו אז כשנתיים שלא היה כלל 'חיידר' נורמלי. היו מתכנסים בבתים של מלמדים ולומדים… אזי הייתי הולך לביתו של המינסקער דיין, שם פעל מעין 'חיידר' שנקרא בשם 'אשל התורה'.
במשך המלחמה והפגזים, הרי היה קשה ללמוד. כפי שידוע הערבים פעלו בשיטה של זריעת פחד. הם דאגו שמדי שבוע ייהרגו כמה יהודים במאה שערים ובבתי ורשה וכדומה, וכך זה נמשך לדאבוננו במשך כשנתיים.
אף אחי יוסף לייב, שהיה בחור בן שש עשרה נהרג על קידוש השם מפגיעת רסיס פגז, ממש סמוך לביתנו. הוא הספיק להתקדם ולהגיע עד דלת הבית שם נפל ונפטר הי"ד.
ברם זכור אצלי לטוב המלמד בעת המלחמה, ר' אברהם גולדברג זצ"ל, אביו של הגאון רבי זלמן נחמיה זצ"ל – שדרך אגב, גם אבי היה שומע ממנו [מר' אברהם] שיעורים בכל יום במשך חמישים שנה (!) – היה המלמד שלנו, והחליט שמפני מצב והפחד השורר, שמקשה על התלמידים להתרכז. נלמד מסכת קלה יותר וכך נבחרה מסכת ברכות, אותה למדנו בשקידה במשך כל המלחמה מפיו של ר' אברהם.
לאחר המלחמה הגיע הזמן לעבור לחיידר של 'עץ חיים'. ואז, הייתי עד למחזה מיוחד במינו.
היו שם כמה מלמדים זקנים יותר והיה מלמד צעיר – ר' אלתר יברוב זצ"ל. כששאלו אותי איזו מסכת למדתי בעת המלחמה ועניתי 'ברכות'…
ראיתי שהמלמדים הזקנים מבליעים חיוך תמוה ומסתודדים… הם התפלאו על הצעד המוזר. מי לומד מסכת 'ברכות' בגיל כזה?
אך ר' אלתר יברוב שהיה חכם מחוכם, ומחנך בחסד עליון, נענה מיד: "הא זו הפקחות הגדולה של ר' אברהם גולדברג. הוא הבין שקשה לילדים ללמוד באמצע המלחמה, ולכן בחר מסכת קלילה יותר ונעימה ללמוד במצב כזה. ממש טוב מאוד!" —
וכך נחשפתי באחת, הן לפקחותו של ר' אברהם בעת המלחמה והן לחוכמתו של ר' אלתר לקבל את המציאות בצורה נעימה ולהבין את הטוב הגלום בכך.
בכלל, רבי אלתר היה מלמד מומחה ביותר. חקוקים בזיכרוני עד היום השיעורים שלו שנמסרו במתיקות נפלאה בתיבול סיפורים מרתקים, ובשיטות הסברה מתוחכמות ביותר שהשפיעו על כל התלמידים באופן מיוחד.
הוא היה נוהג גם להושיב את הילדים במקום 'קרוב לרב'ה', כאשר סדר הישיבה, לפי רף הסמיכות לרב'ה נקבע לפי התנהגות התלמידים. מי שלומד טוב ומתנהג טוב, מתקדם ויושב יותר קרוב לרב'ה ומי שצריכים להעניש מועבר למקום מרוחק יותר. זה עבד מאוד טוב.
אני זוכר שילדים היו ממש בוכים בסוף השנה כאשר הם נאלצו לעזוב את כיתתו.
בנו של רבי אלתר, רבי משה יברוב היה מלמד בבני ברק ועבד גם בשיטות נפלאות אלו. זכורני כי ר' אלתר נפטר בצעירותו בגיל 54, לכתחילה הוסיפו לו את השם 'אלטער' מכיוון שאחיו נפטרו בנערותם רח"ל.
לאחר ר' אלתר, עברתי לכיתת רבי שלמה ברוורמן זצ"ל, ולאחריו עליתי לשיעוריו של הגאון רבי נטע פריינד זצ"ל, ואח"כ הגעתי לחלק שנקרא 'עיטור רבנים' שהיה בראשות הגאון רבי ישעיה וינוגרד זצ"ל, שם למדתי גם אצל הגאון רבי מרדכי דוד לוין בעל ה'דרכי דוד זצ"ל, ואצל הגאון רבי גדליה ניימן בעל ה'גידולי שמואל' זצ"ל.
מגיל שמונה עשרה ומעלה, הפכה כבר 'עץ חיים' לישיבה אחת גדולה, בה למדו פרחי הצעירים לצד ישישים בני תשעים, ללא שום תחושת הבדל מיוחד. כולם בצוותא, שוקדים על דלתי התורה.
את שיעוריו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל כבר לא הספקתי לשמוע. אך את שיעורי חתנו הגר"א קוטלר זצ"ל שמעתי, ולאחריו של הגאון רבי אברהם יעקב זלזניק זצ"ל.
(המבשר-קהילות, זאב אייזנשטיין, י"ח אדר א' תשפ"ד)