לשבת הגדול
בעל ספר החינוך במצוה כ"א – מצוות סיפור יציאת מצרים – כותב, שענין המצוה הוא "שיזכור הניסים והעניינים שארעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח הא-ל יתברך נקמותינו מהן", כי סיפור יציאת מצרים עוקר את הכפירה שהשרישו המצרים: "לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם… פועל כל הנמצאות… ובידו לשנותם… הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה' יתברך".
כיצד עקרה ההתעללות בפרעה את האמונות השקריות?
פרעה רצה להראות שהוא אלוה, להוכיח את עליונותו ואת עליונות ממלכתו, לשם כך הבליט את כוחו ועוצמתו: דובים ואריות שמרו על כסאו, בגאוותו הרבה הוא הכריז ואמר: "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט, ג'), וכאשר שכח שכל השפע והברכה ביאור באו מכוחו של יעקב אבינו… הוא הראה לכולם שהיאור עולה לקראתו וטען: "אני בעל הבית, אני בראתי את עצמי, ואני עשיתי את היאור"…
מצרים היתה המעצמה הגדולה והחזקה ביותר בהיסטוריה העולמית. היו לו לפרעה את העוצמות הנדרשות בכדי להחדיר לכולם את ההבלים שלו, והוא הצליח בכך. אדם מטבעו הוא מאמין, אם הוא בר דעת – הוא מאמין בבורא העולם, ואם הוא בבחינת שוטה ופתי – הרי הוא "פתי יאמין לכל דבר" (משלי י"ד, ט"ו), הוא מאמין בכל מיני אמונות הבל ואמונות תפלות.
מתוך המופתים והאותות מגיעים לידיעת ה': "ולמען תספר… את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'".
על ידי שהתורה מספרת לנו כיצד עשה ה' שחוק, מפרעה הגדול וממלכתו האדירה, וניפץ את כל השקר והארס שהפיצו, תהיה לנו אמונה וידיעה ברורה בבורא עולם.
אמונה וידיעה
רבים אומרים שהם מאמינים בה', אך הם אינם יודעים זאת.
מסופר על רבי יהודה לייב איגר, בנו של רבי שלמה איגר ונכדו של רבי עקיבא איגר זצוק"ל, שהתקרב לעולם החסידות, ונסע לקוצק לשהות במחיצתו של הרבי מקוצק זצ"ל. לאחר שנה שב לביתו. שאלו אביו: "אמור נא בני, מה למדת בקוצק?".
השיב: "למדתי שיש בורא לעולם".
קרא רבי שלמה איגר לעוזרת הבית, ופנה אליה בשאלה: "אמרי נא, היודעת את מי ברא את העולם?"
-השיבה: "בוודאי, ה'!".
אז פנה רבי שלמה לבנו: "בשביל ללמוד דבר כה פשוט, שכל עוזרת בית יודעת, היית צריך לנסוע לקוצק לשנה שלמה?!".
אמר רבי יהודה לייב: "היא אומרת, ואני יודע!".
מי שיודע ידיעה אמתית ופנימית, חש יראת שמים מוחשית. בכל רגע הוא יודע שהקב"ה רואה אותו ומביט בו, ואינו מסוגל לחטוא.
ידוע המעשה עם החפץ חיים, שנסע בעגלה עם עגלון יהודי פשוט. כאשר עברו ליד מטע פרות, ירד העגלון כדי לקטוף לעצמו פרי מהעץ. לפתע הוא שומע את החפץ חיים צועק לעברו: "רואים! רואים!" נבהל העגלון, מיהר לשוב אל העגלה והמשיך בדרכו. בהמשך שוב עברו ליד שדה, ירד העגלון מן העגלה וניגש לאסוף מעט אוכל לסוסו הרעב. אלא שגם הפעם הוא שמע את צעקתו של החפץ חיים: "רואים! רואים!". הוא נבעת, הביט ימינה, הביט שמאלה, ולא ראה איש. פנה אל החפץ חיים ותמה: "מי רואה?".
הצביע החפץ חיים כלפי מעלה ואמר: "שם רואים הכל! 'עין רואה'!".
הטכנולוגיה בשרות האמונה
כאשר הפסיקו להאמין בקב"ה והכפירה פשטה בעולם, התפתחה הטכנולוגיה, כדי שעל ידה יומחש לנו מהי אמונה חושית. אדם שאינו מאמין כי הנשמה עולה לשמים, ושואל על כך שאלות של "איך", ו"כיצד", מוזמן להתבונן בהמצאה המדהימה ששמה "מטוס". אם כלי מתכת השוקל טונות ממריא לשמים, ובתוכו מאות אנשים ומטען רב, אזי גם הנשמה יכולה לעלות לשמים…
בעבר כאשר רצו להסביר ולהמחיש את ענין "כי אין שכחה לפני כסא כבודך", וכיצד יתכן ש"עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", היה צורך לשבר את האוזן ולקרב את הענין להבנת האדם. כיום אין צורך בהסברים ובמשלים, המציאות עולה על כל דמיון: מצלמות משוכללות, הסרטות וידאו, הקלטות – כל האמצעים הטכנולוגיים הללו, מתעדים ומשמרים כל מאורע עד לפרטים הקטנים ביותר, אפילו טון הדיבור נשמר בדיוק נמרץ…
כאשר אדם משוחח בטלפון, קולו נשמע בקצהו השני של העולם. כאשר מסריטים מאורע, ניתן לראותו לפרטי פרטים גם לאחר זמן רב. שום פרט אינו הולך לאיבוד…
כאשר נראה גנב מוסרט בוידאו, גם אם יכחיש את מעשהו בתוקף, מאומה לא יועיל לו. ה' משגיח על כל מעשי האדם, רואה ושומע כל פרט. מול בני אדם אפשר לטייח דברים, לא מול הקב"ה, אשר "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך".
סיפור אמתי: באחד האולמות נערכה חתונה. לפני היציאה מהבית לאירוע, טמן בעל השמחה בכיס חליפתו מעטפה ובה הסכום לתשלום עבור האולם. בסיום האירוע הכניס את ידו לכיס כדי לשלוף את המעטפה, אך אז התברר לו שהכיס ריק, המעטפה איננה. בבת אחת השמחה הושבתה. עשרת אלפים דולר ירדו לטמיון… מה עושים?
ואז עלה במוחו הרעיון. הוא קרא לצלם הוידאו וביקש ממנו את סרט הוידאו של החתונה. הצלם ניסה להסביר לו שהסרט ארוך ומסורבל מידי, הוא צריך לעבור עריכה מקצועית. אך בעל השמחה עמד על שלו לצפות מיידית בתיעוד של האירוע. עובדה שהסרט גולמי ולא עבר עריכה, מהווה יתרון גדול, כי הוא סוקר את האירוע במלואו.
ואכן, הוא צפה בכל מהלך האירוע, עד שהגיע לרגע המיוחל: הוא ראה כיצד אחד הקרואים, אדם מפוקפק, לוטש עיניים למעטפה המבצבצת מתוך הכיס של בעל השמחה. הברנש ההוא ניצל את הצפיפות והדוחק, את האווירה המרוממת ופיזור הנפש ששררו באולם, וברגע המתאים שלף את המעטפה החוצה והכניסה לכיסו.
מה צריך בעל השמחה לעשות כדי לאלץ את הגנב להודות במעשהו? הוא לא צריך להוציא הגה מפיו. מספיק להקרין בפניו את קטע הוידאו המתעד את המעשה. כשיש עין רואה ואוזן שומעת, אי אפשר להכחיש… איזו בושה!
האחריות של ההורים
כיום הטכנולוגיה הרסה את העולם. מידע חסוי נשלח מכל מחשב, אין צנזורה – הכל חשוף, מידע בטחוני אינו מוגן. חורבן אמתי!
האינטרנט והטכנולוגיה המשחיתה, הרסו גם את הבתים פנימה. אינני מדבר על ההשחתה הנוראה שמכשירים אלו גורמים לנפש האדם, כדברי הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל: "מאז בריאת העולם לא נברא משחית כזה". הורים שקועים במכשירים הללו במקום להשקיע בבית, בילדים, בחינוך… ילדים מרגישים שאין להם אבא ואמא…
אני בטוח שהילדים הללו יתבעו את הוריהם. פעם דרשתי בפני מאתיים בחורים דתיים בצבא. שאלתי אותם: "מי מכם יודע ללמוד לבד דף גמרא עם רש"י?". מאה תשעים ושמונה בחורים השיבו שאינם יודעים… מי אשם בכך? ההורים שעסוקים בעצמם ואינם מתעסקים בחינוך הילדים. איזו תביעה יש עליהם!
מה יאמרו אותם הורים כאשר ילדיהם יתבעו אותם לדין: "מדוע הפקרתם אותנו? מדוע לא שמתם לב אלינו?".
(מתוך 'אריה שאג' פורים – פסח)