פעם צעד הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל ברחובה של עיר והבחין בילדה בוכייה. "מדוע את בוכה?" שאל הרב.
"משום שחברתי בכיתה אמרה לי שהבגד שלה יפה יותר מהבגד שלי" ייבבה הילדה.
"מה שמך?" שאל הרב שאלה שלא מן העניין, "רבקה" השיבה הילדה.
הרב אברמסקי נעמד ונאם באוזניה: "לכי נא ילדתי לביתך, ואמרי לכולם שפגשת את הרב של הרחוב, והרב של הרחוב אמר לך שהשם שלך הוא היפה ביותר מכל השמות של הילדות, ושהבגד שלך הוא היפה ביותר מכל השמלות שבכיתה".
אור עלה על פניה של הילדה, והיא מיהרה כחץ מקשת לביתה, לספר לכולם על פסק ההלכה שיצא מפיו של הרב הנוגע ישירות למעמדה הרם…
היה זה אברך צעיר שהתלווה לרב, שביקש להבין על מה ולמה ראה הרב צורך להתייחס כך לילדה קטנה.
תשובתו של הרב נסמכה על יסודות איתנים. הן כך אמר הכתוב (ישעיהו כה. ח): 'ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים'. 'כל פנים' אמר הכתוב, ואפילו פניה של ילדה קטנה. ואם כך היא דרכו של הבורא, הן אנו מצווים ללכת בדרכיו ולנהוג באורחותיו, וכיצד נוכל להתעלם מבכי של ילדה קטנה?!"
עצתו של מרן ה"חזון איש"
דלת חדרו של מרן ה"חזון איש" היתה נעולה במשך שעה ארוכה, כאשר בתוך החדר שהו זוג מבוגרים, בעל ואשה, ושוחחו עם הרב.
בני הבית שלא הבינו על מה ולמה מסתגר הרב עם השניים לפרק זמן כה ממושך, ניסו לקלוט שברי מילים וחצאי משפטים.
"מאתיים חבילות סיכות" בקע קולו של ה"חזון איש" מעבר לדלת, "וכאלף כפתורים".
"האם זה לא יותר מידי?" נשמע קולו של הגבר, ותשובת ה"חזון איש" נשמעה לאחר מחשבה: "טוב. נקנה רק שבע מאות"…
עיניהם של בני הבית התעגלו בתימהון, כאשר. כאשר שעה ארוכה לאחר מכן עוד נשמע הרב מנהל שיחה ערה עם השניים בענייני סדקית, כאילו היו אלו דברים הנוגעים ברומו של עולם. רק כאשר עזבו בני הזוג את הבית בפנים מאירות, התאפשר לבני הבית להתעניין אצל הרב לפשר הדבר.
וכך סיפר מרן ה"חזון איש": בני הזוג הללו הינם ניצולי שואה. אודים מוצלים מאש שאיבדו את הכל בחורבן הנורא. כאן בארץ, הקימו יחד את ביתם, והם מבקשים לרוות מעט נחת אחרי השכול הנורא שחוו, מבקשים הם לפתוח חנות סדקית, וכיון שלא ידעו אל מי לפנות – באו אל בית הרב".
"וכי האם הדבר מתפקידו של הרב, לשמש כיועץ בענייני סדקית, חוטים, מחטים וכפתורים?" תמהו בני הבית בעדינות והרב השיב: "זו היא העזרה לה הם זקוקים עתה, וכיצד אהין שלא לנצל את הזדמנות פז לישא מעט בעול עם אומללים אלו, שעולמם חרב בעדם?!"
מדוע רקד הרב הישיש ברחובה של עיר?
היו אלה ימי זקנותו של ה"חזון איש", כאשר במצוות הרופאים נאלץ הרב לצעוד מידי ים כברת דרך מסויימת, לחלץ את עצמותיו ולהשיב את רוחו צעד הרב ברחובותיה של בני ברק דאז כשהוא מלווה במשמשו ונסמך על מקלו, כאשר נתקלו השניים באדם פשוט, שצעד לאיטו ברחוב, עיניו עצובות וראש מורכן.
ולפתע, חילץ הרב את זרועו מזרוע משמשו, אחז בקצות מקלו בשתי ידיו, הניפו אל על ופצח בריקוד של ממש לפני אותו יהודי. ברחובה על עיר.
עמד היהודי והתבונן בריקודו של הרב הישיש ואט אט האיר חיוך קלוש את עיניו הכבויות. רק כאשר הציף החיוך את פניו הוריד ה"חזון איש" את מקלו, נפרד לשלום מאותו יהודי, והמשיך בצעידתו. את ההסבר למעשהו סיפק למשמשו על אתר: "יהודי זה, ניצול שואה הנהו, ואת כל משפחתו איבד בכבשני ההשמדה. מחפש אני דרך להקל מעליך מעט את יגונו, וידעתי כי אם ארקוד לפניו – יעלה הדבר חיוך על פניו. מה הנך אומר? האם הצלחתי מעט בכך?…
משפחה שלימה שהתחזקה מכיון שהרב כהנוביץ ראה…
על ר' אריה לוין מסופר שהיה עומד מידי בוקר בכניסה לת"ת עץ חיים – ומתבונן בילדי החמד "תינוקות של בית רבן" הנכנסים בשערי החיידר. באחד הימים ניגש מאן דהו ושאלו, מה הרב רואה כך שמידי בוקר הוא כל כך מקפיד להתייצב על משמרתו? אמר לו ר' אריה, בא עמוד כאן לצידי ותביט מה אתה רואה? אמר לו האיש. אני רואה ילדים שונים גדולים וקטנים שרצים ונכנסים… אמר לו ר' אריה, בא אראה לך מה אני רואה: זה הילד בא בלי סוודר וקר לו! וזה נעליו קרועות… וזה נראה מעט עצוב, וזה נראה דואג… אביהן של ישראל. בדיוק כך היה נראה מורי חמי הגאון רבי שלום זלמן חיים כהנוביץ זצ"ל שנפטר לפני שנים מספר. כתלמידו של ר' אריה לוין, היה עומד ומביט בעיניו הפיקחות ובליבו הרחב על ילדי החמד. רואה מזהה ועוזר. באחד מהמקרים שנתגלו וסופרו למאות במשך ימי השבעה. נכנס אברך חשוב על משפחה שבני' מפארים את טובי הישיבות ובפיו עוד סיפור על גדלותו של אביכם זצ"ל, כל משפחתי התחזקה רק בזכותו. כשהגענו לרחובות היינו בשלבים הראשונים של החזרה בתשובה, וכשבאנו להתקבל לחיידר אביכם זצ"ל קיבלנו במאור פנים, ופתח לנו בכבוד את שערי הת"ת אבל בגני הבנות סרבו לקבל את בתנו ולכן נאלצנו לשלוח אותה לגן פושר של ממ"ד. בוקר אחד כשאשתי מורידה את בני בת"ת ובני מקבל את החיוך הנצחי והלבבי מהמנהל, אשתו חוצה את הכביש, אל גן הממ"ד הממוקם מעבר לכביש, ואז הרב כהנוביץ כשרואה "ושם עיניו וליבו לזולת" קורא לה. ושואל אותה למה? למה אתם שולחים לשם? ואז היא מספרת לו שבגן החרדי מסרבים לקבלם. אמר לה: מחר בבוקר את הולכת עם בתך אל הגן שלנו ותאמרי לגננת שהרב כהנוביץ ביקש שתלמדו כאן, וכמובן שכך עשתה והגננת קיבלה את בקשתו וזכינו להתחזק ולהתעלות ולרוות רוב נחת דקדושה.
(עלון 'פניני הגבעה' הרב מנחם ויינגרטן, גיליון 532, וארא תשפ"ד)