הרב יהושע כהן
- עם רש"י והפלאפון
הוא עמד שם ברחבה הפתוחה שליד השטיבל'. החומש הפתוח היה מונח על חומת האבן שמולו, כשהטלפון – שהפך לאחרונה גם לסוג של תשמיש קדושה – גם מונח לצידו, ומתוכו בקעה אוזניה ארוכה הישר לתוך אזנו. הוא היה שם בגופו, אבל מוחו, ובעצם כל-כולו היה שקוע בסוגיא המונחת לפניו. הדיון על הבנת הנקודה אותה בא רש"י להדגיש, הפלפול הסוער עם בן-שיחו שמעבר לקו, לא יכול היה להשאיר אף אחד אדיש. ידיו התנועעו במהירות ופניו להבה.
עומד פה בחור (אולי הוא בעצם 'אברך', ויסלח לנו על כך, פשוט הלהט והמרץ היה כשל בחור), ומתווכח עם החברותא שמעבר לקו, מה בדיוק בא רש"י מתכוון לומר. ויכוח מצמית ונוקב חדרי בטן. ויכוחים כאלו ברחובה של עיר, זה לא משהו שרואים כל יום, את הנחרצות הזו פוגשים בעיקר כששני אנשים מתווכחים על חניה.
למען האמת, הרי ברור שהוא יכול היה ׳לטייח׳ את הרש"י, אף אחד לא היה אומר לו כלום, אם הוא לא היה מבין את ה׳דיבור׳ הזה 'עד הסוף'. אבל הוא כנראה עשה זאת בשבילו. אין ספק, זה היה בולט. כל הבנה והעמקה פשוט מילאו אותו בסיפוק ואושר, שכל מה שנותר לנו, הצופים מן הצד, היה פשוט לעמוד להסתכל ולקנא. אוטובוסים חלפו למולו, גן השעשועים שמעבר לכביש המה קולות ילדים משחקים, אך הוא בשלו, נטוע עמוק בתוך הרש"י, נטוע עמוק בתוך האוזנייה.
להסתכל ולקנא. גם בדורנו ישנם אנשים שיודעים ליהנות מהלימוד. תמיד שמענו שישנם כאלו, אבל לפגוש את התופעה הזו בעיניים בבוקר בהיר בעיצומו של 'בין הזמנים' – תסכימו שזו לא תופעה של מה בכך.
למה הוא למד בחוץ? איני יודע, יתכן וחוקי הקורונה הביאו אותו 'לחשוב מחוץ לקפסולה' וללמוד בחלל הפתוח. אם גם אתם ביקרתם בירושלים במהלך 'בין הזמנים', יתכן שגם אתם נתקלתם בו.
אבל האמת, שעם כל הכבוד לו, הוא בכלל לא הסיפור פה.
- תיבת נוח
הסיפור פה הוא אתם, אנחנו. כל בחור ישיבה שיושב עכשיו בבית המדרש, טמון באהלה של תורה, טמון כפשוטו, הוא בעצם ראוי למחיאות כפיים סוערות.
אם בעבר הרמנו גבה מעט למשמע ההגדרה 'תיבת נוח' על עולם הישיבות, הרי שכעת מתברר שאין הולמת ומדוייקת ממנה.
הם יושבים שם סגורים 40 יום, לחם אוכלים ומים שותים ב"ה, אבל מנותקים כמעט לגמרי מכל הבלי העולם. מה שאומר שגם את הטור הזה, יש סיכוי גדול שהם לא יוכלו לקרוא (אתם שם בבית, אל תשכחו להתקשר ולהקריא להם), ויכול מאד להיות שהדרך היחידה שלהם לדעת מה שקורה בעולם, זה רק באמצעות עלונים ייעודיים עבורם.
בטח שבעתם לשמוע שאתם כמו משה רבנו שהיה 40 יום בשמים, ושלהיות בתוך הישיבה במשך 40 יום ברצף – זה סוג של 'מקווה טהרה' של מ' סאה, שאיתו מגיעים לכיפור זכים וטהורים. אבל אין ברירה אלא להזכיר זאת שוב. אתם אכן בתוך תיבת נוח, תנצלו את זה. מי שחכם, לוקח את הניתוק הזה, את האישור להתנתק, וקופץ איתו הכי גבוה שאפשר, הרי גם ככה א"א לצאת החוצה.
- גדולי הדור הבא
אני לא חוזה עתידות, ולא יודע לנבא מה יהיה בעוד כמה שנים, אבל 1 ועוד 1 בסיסי אני כן יודע. ולכן ברור לגמרי שהדור הזה של בחורי הישיבות שגדלים בצל הקורונה – יהיה דור עם עוצמות אחרות. להסתכל ולקנא, גם בדורנו ישנם אנשים שיודעים ליהנות מהלימוד, למרות הקושי של הניתוק והריחוק מהבית.
אין ספק שכל הקושי הזה לפגוש את אבא ואמא מעבר למחיצה, כשהדרך היחידה להעביר להם את שקית הכביסה או לקבל מהם שקית עם מיני מתיקה, היא רק באמצעות 'פרק הזורק', זהו לא דבר של מה בכך.
אז נכון, אין לאף אחד מושג מה קורה בשמים, אבל ברור הדבר שבדור כזה עם כ"כ הרבה נסיונות ופיתויים, כשהשטן חוגג ומפיל חללים, זה מרגש לדעת שיש בחורים שלא יודעים מי זה רוני גמזו (שאגב, אפילו הראש ישיבה לא היה כזה נחרץ נגד אומן כמו שהוא).
דווקא אותם בחורים שנכנסו לקפסולה בערב ר"ח אלול ומחזיקים חזק ושומרים על עצמם, גופנית ורוחנית, הקב"ה גאה בהם. בפרט בדור כ"כ מבולבל. דור שאתרי אינטרנט מעיזים לפתוח במיזם כתיבה תורנית לבחורי ישיבות. תכניות רדיו מחלקים טאבלט לכל מי שמסיים מסכת, ובעלי טורים בעיתונים הופכים למטיפים בשער ומשגיחים מטעם עצמם – דוקא אתה שעומד בעוז ובעוצמה מול כל הבילבולים האלו, שומר על יציבותך ויודע היטב מה תפקידך; אתה שיושב ב"מסע בעקבות הגמרא" (יש ספר כזה, מוצלח מאד אגב) ומחייך בעוצמה, כי בעצם אתה זוכר כל רגע למה בדיוק אתה בישיבה – לך ראויה כל התהילה!
הקב"ה רואה את הקשיים, אבל גם רואה את ההתגברות. וכמו מרגלית כאשר היא תהיה מונחת על רצפה מלוכלכת, תבהיק מאד, אבל אם תהיה בארון מלא יהלומים – לא יבחינו כ"כ במעלתה, כך בדור שכולו חשוך, כל אור אפילו הקטן ביותר, רב כוחו להאיר לכל הסביבה, ויכול לגרום להצלה רבה.
למעשה, כשחושבים על זה, הרי שאין סנגוריה גדולה מזו לקראת יום הדין. כל התגברות, נרשמת שם למעלה בשמים. כל אחד לפי רמת הקושי שיש לו, ככל שהוא מתאמץ ונותן את ליבו להשי"ת, הרי שבזה הקב"ה חפץ ושמח יותר מכל. לפום צערא – אגרא.
ואין ספק שעוד 30 שנה, נראה אתכם בוגרי הישיבות של תקופת הקורונה – עומדים בשורה הראשונה של גדולי הדור, וזאת בזכות עמידתכם האיתנה בניסיון הכביר, עם הקשיים הלא נגמרים הללו.
אלול פורה ומוצלח לכולם. דרך צלחה.
כמה אמיתי. מחזק. כותב מוכשר.
תקופה לא פשןוטה
מיוחד ביותר
אלו תחושות שעוברות מידי פעם בראש, והצורה שהם הוגשו על הכתב ממש מביעות את המצב.
יישר כח
מבריק
*להסתכל ולקנא, גם בדורנו ישנם אנשים שיודעים ליהנות מהלימוד, למרות הקושי של הניתוק והריחוק מהבית.*
כל מילה!
נפלא ביותר, ישר כח
מאד חזק