הימים ימי מלחמת העולם השנייה. קבוצת תלמידים מישיבת חכמי לובלין שוהה בווילנה, עם פליטים רבים, שמצאו מפלט בליטא. עימם נמצא הרבי מאמשינוב, אבל עיניו נשואות לכיוון אחד, ליציאה מהירה מאירופה הבוערת.
עם פרוץ המלחמה לקח הרבי את מקל הנדודים, בניסיון לחמוק מידיהם של הקלגסים הנאצים ימח-שמם ועוזריהם. בבריחתו התפלל כי לא ייאלץ לראות את פני הגרמנים, ואכן בקשתו התמלאה. לאורך כל מסלול המילוט שלו הקדימו צעדיו את הצבא הגרמני הכובש, והוא לא פגש את חייליו.
לאחר תלאות רבות הצליח הרבי להגיע לוילנה, שהייתה למשך זמן קצר ישות מדינית נפרדת, חלק ממדינת ליטא העצמאית. באותם ימים קשים התגלתה אישיותו של הרבי במלוא הדרה. יהודים שבורים ורצוצים נמשכו אליו וחסו בצילו, והרבי הִשְרָה אור אבהי על סביבתו.
הרבי צפה כי עצמאותה של ליטא לא תאריך ימים, וחתר לצאת ממנה בהקדם האפשרי. ואכן, בחג השבועות ת"ש (1940), כמה חודשים אחרי בואו לוילנה, נעשתה ליטא חלק מברית המועצות.
השלטון החדש, שהיה ידוע במלחמתו בשומרי התורה והמצוות, הטיל את חיתתו על יהודי המקום, ובפרט על בני הישיבות. הרבי מאמשינוב, שחרד מפני הבאות, האיץ בלי הרף בהמוני הפליטים לעזוב את ליטא בכל מחיר. אך לאן? איזו מדינה תסכים לקבל את פליטי המלחמה היהודים?
לבסוף הבליחה קרן אור באפילה – 'אשרות קורסאו' המפורסמות, שאותן הנפיקו הקונסול ההולנדי בקובנה, יאן זווארטנדיק, והקונסול היפני בקובנה, סמפו סוגיהארה, ובזכות פועלם הוכרו שניהם חסידי אומות העולם.
מרגע שנמצאה דרך המילוט תבע הרבי למהר ולהשיג את האשרות האלה ולא לחסוך שום מאמץ. אך לא הכל הסכימו עימו. היו ממנהיגי הפליטים – ובהם לא מעט גדולי תורה – שחלקו עליו. טענתם הייתה כי אין תועלת באשרות האלה, שכן הקומוניסטים לא יאפשרו לרבבות היהודים לצאת מארצם. היו מהם שאף חששו שעצם הבקשה עלולה להרע את מצב הפליטים, והשלטון הרוסי עלול לשלח אותם לגלות. אך הרבי מאמשינוב היה נחוש בדעתו כי האשרות האלה הן פתח הצלה נדיר ויש להשיגן בדחיפות.
להשגת האשרות נדרש גם מימון. הקונסוליה היפנית דרשה אגרה של שני 'ליט' בעבור כל אשרה. זה היה סכום סמלי יחסית למחירן של אשרות מעבר למדינות אחרות, אך בתנאי המצוקה ששררו באותם ימים בקרב הפליטים זה היה סכום גבוה למדיי.
ואז נודע לרבי על תרומה נכבדה שהגיעה לישיבת חכמי לובלין. הבחורים שקיבלו את התרומה חשבו לקנות בה מצרכי מזון לתלמידי הישיבה הרעבים. כאן התייצב הרבי מולם בכל תוקפו ודרש להשתמש בכסף אך ורק למימון הנפקת האשרות ולא לשום צורך אחר.
תלמידי הישיבה לא היו מחסידיו של הרבי מאמשינוב. אף שהעריכו מאוד את גדולתו וקדושתו, לא היו בטוחים שהחלטתו היא הדבר הנכון. הם ניסו לשכנע את הרבי להסכים לדעתם, אך הוא היה איתן בעמדתו.
בלהט הוויכוח פנה הרבי פתאום אל תלמיד הישיבה שעמד בראש המתנגדים ושאל אותו: "האם אתה מאמין שהיתה סנהדרין בעם ישראל?"…
"כמובן", ענה הבחור.
"האם יודע אתה שעל חברי הסנהדרין נאמר בתורה 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל', וכפי שדרשו חז"ל (סנהדרין פט): 'אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין'?".
"בהחלט", השיב הבחור.
כאן עצר הרבי לרגע. פניו הרצינו מאוד והוא עצם את עיניו. לאחר רגע של דומייה פקח את עיניו, נעץ מבט נוקב בבחור ושאל: "המאמין אתה שגם עכשיו יש סנהדרין"?…
הבחור, שכבר היה יכול לנחש לאן הרבי חותר, השיב בשפה רפה שכן.
"ובכן", אמר הרבי, "דע שגם עכשיו יש סנהדרין, וגם עכשיו נאמר עליהם 'לא תסור'! ואני אומר לך שצריך להשיג את האשרות"!
נחישותו והחלטיותו של הרבי שיכנעו את אחרוני המהססים, והכסף הופנה לרכישת האשרות. בזכות האשרות האלה יצאו תלמידי הישיבה, עם הרבי מאמשינוב, למסע ארוך שבו חצו את ברית המועצות ברכבת הטרנס סיבירית, נסיעה שארכה כעשרה ימים. מוולאדיווסטוק הפליגו בספינת קיטור ליפן, ומשם לשנחאי. זה היה נתיב הצלה גם לתלמידים רבים מישיבות ליובאוויטש ומיר.
חלפו כמה חודשים, ובקיץ תש"א (1941) כבשו הנאצים את וילנה ורוב תושביה היהודים נרצחו. או-אז נוכחו הכל כמה הרחיקו ראות עיניו של הרבי מאמשינוב. [על-פי 'אור פני משה']
(גיליון 'ברינה יקצורו')