יש ואנחנו שומעים סיפור מסוים, ושואלים את עצמנו 'כיצד היינו אנחנו מגיבים על דבר כזה', וכששומעים על תגובתו של האיש שלפניו הובאו הדברים, אנחנו עומדים ומתפעלים ללא סוף.
הנה דוגמא למעשה שכזה, ממנו אפשר ללמוד מוסר-השכל לדברים הרבה. יש אנשים המורישים לבניהם ממון רב, ויש המנחילים להם מידות טובות. יש מי שמותיר אחריו שטויות והבלים, ויש שצאצאיו לומדים ממנו כיצד לגרום חסד אמיתי לבני אדם.
כך עשה הגאון רבי אביעזרי אויערבך זצ"ל, בנו של הגאון בעל ה'נחל אשכול', שהיה רבה של הקהילה החשובה בעיר הלברשטט בגרמניה. מצבתו לא נבנתה, כרגיל, מאבני שיש, אלא מאבן-חול פשוטה ביותר. הדבר הפליא את כולם, ואפילו גויֵי האזור, שידעו והוקירו את גדלותו של הרב אויערבך כמנהיג מסור ונאמן לעדתו, לא ידעו על מה ולמה בחר הרב באבן כה פשוטה למצבתו.
התשובה לכך היתה נעוצה בסיפור שהתרחש מספר שנים לפני פטירתו. לחדרו של הגר"א אויערבך נכנסה אשה אלמנה, שביכתה על מות בעלה, אבל סיפרה להמרא דאתרא שיש דבר שמעיק לה ביותר וגורם לה ליסורי-מצפון ואינו מניח לה להירדם בלילה.
האשה סיפרה שאין לה בכיסה פרוטה לפורטה, וכשבעלה נפטר והובא לבית עולמו, לא היתה לה אפשרות להקים על קברו מצבה מאבני שיש, אלא רק מאבן חול פשוטה… אבל מאז שעשיתי את זה, אין לי מנוחה, אמרה האלמנה.
כיצד אפשר לנחם אשה אומללה שכזו? מה אנחנו היינו עושים אם היה סיפור כזה מגיע אלינו? – הפתרון לכך נתון רק אצל גדולי ישראל, הרועים הנאמנים, העושים כל אשר לא-ל ידם על מנת להקל את סבלם של אחיהם. קם הגר"א אויערבך מכסאו, ופנה לקחת את ה'בלנק' שעליו חתום שמו כרב העיירה, וכתב… צוואה לבניו, שבה הוא מורה להם לא להקים את מצבתו מאבן-שיש אלא מאבן חול פשוטה.
'את רואה', פונה הרב לאלמנה, 'המצבה שלי לאחר מאה ועשרים שנות חיי, תהיה בדיוק כמו המצבה של בעלך, ואם כן מה לך לבכות על כך'…
הדברים פעלו את פעולתם בצורה היעילה ביותר, והאלמנה שבה לביתה כשהיא מנוחמת. אם גם הרב שלנו אינו מעונין במצבת שיש, מה לי לבכות על בעלי…
וכשנפטר הגאון ההוא אכן קיימו בניו את צוואתו והקימו על קברו מצבה מאבן-חול. ושמעתי שבשנת תשמ"ח מצאו את שהאבן-חול נימוחה והתפוררה לגמרי, ולא יכלו כבר לקרוא את האותיות הכתובות שם, ונינו נטל על עצמו את המשימה להחליף את המצבה לאבן-שיש, כי לאחר שהמצבה הראשונה נימוחה לגמרי, הבינו הכל שהצוואה התקיימה עד תום, ועכשיו אפשר כבר להקים מצבת-שיש נאותה.
אלא שבינתיים קרה עוד משהו. ראש העיר הגרמני של הלברשטט ששמע את מעשהו האצילי של הרב, וכיצד הרנין לב אלמנה, התפעל כל-כך מהסיפור, עד שהצהיר שהוא מעונין להקים את המצבה על-חשבון העירייה. הוא שיגר הזמנה לנינו של הגאון זצ"ל שיגיע במיוחד להלברשטט על-חשבון העירייה, ושם נערך טקס מפואר להקמת המצבה החדשה של אותו גאון מורם-מעם, שזכה לקדש שם שמים בעיני הבריות.
סיפורים מסוג זה מעוררים את הלבבות ומחיים את הנפשות, מדריכים נתיבות ומפלסים ארחות, ומלמדים אותנו כיצד עלינו עם קדוש להתנהג איש עם אחיו ומה הקב"ה דורש מאתנו. כאשר שומעים סיפורים כאלה, מבינים שחכמי ישראל היו אנשים מורמים-מעם, ומעשיהם השפיעו לא רק על דורם אלא גם על הדורות הבאים.
הגר"י זילברשטיין שליט"א, שסיפר את המעשה בשיעורו, הוסיף ואמר: כששמעתי את הסיפור מנינו של רבי אביעזר, מחותני הרב יצחק אויערבך זצ"ל, הרהרתי בליבי: וכי מותר לאדם גדול, אב"ד ורב של קהילה כל כך מפורסמת, בנן של קדושים, לזלזל ולבזות את עצמו עד כדי כך ולצוות על בניו להקים על קברו מצבת-חול, כדי להפיס דעת אלמנה? והיכן הוא כבוד התורה?
והצעתי את הדברים לפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי, והשיב לי שאין להתפלא על כך, שהרי גם רבן גמליאל נהג כך. הגמרא במסכת מועד קטן (כ"ז ב') מספרת: 'בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו (שהיו צריכים לקנות תכריכים יקרים), עד שהיו קרוביו מניחים אותו ובורחים, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו, ויצא בכלי פשתן ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן'.
וכתבו התוספות: 'ונהג קלות ראש בעצמו, וציוה כן בשעת פטירתו, וי"א לאחד מבני ביתו', יעו"ש. הנה רבן גמליאל, אמר מרן הגר"ח, כבר סלל את הדרך לנהוג קלות ראש בעצמו כדי להקל על העם.
קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א