"זה א-לי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו"
מאת: הרב צבי גטקר
השל"ה הקדוש, פותח את עשרה מאמרות שלו, ברמז נפלא.
אומר השל"ה: אם האדם מגיע לדרגה ש'זה א-לי', כלומר הוא מכיר בעצמו ומחובר לעבודת ה' בכל עצמותו, ומעצמו הוא מכריז זה קלי, אז הוא זוכה ל'ואנוהו', כמבואר בחז"ל שהכוונה 'אני והוא' – כלומר חיבור חזק ובלתי אמצעי עם הקב"ה, אבל אם דרגתו היא רק 'אלוקי אבי' כלומר הוא עושה את המצוות כי כך הוא חונך וכך הוא מצווה, אבל אין לו חיבור אמיתי, אז 'וארוממנו', כביכול הקשר מרומם ממנו, זה לא קשר חזק כמו זה קלי.
עלינו להתבונן, על זכייתנו, להיות העם הנבחר, 'עם האלוקים', ומתוך אהבת ה' לשמוח בו ובמצוותיו, אשרינו!, בחשק, בהתלהבות דקדושה, לקיים רצון אבינו שבשמים.
לא כי כפו עלינו לקיים את המצוות, ומה לעשות אין ברירה, הלא אנחנו מאמינים בני מאמינים בשכר ועונש, אז אין ברירה, מי שלא מקיים מצוות, נענש.. חלילה, אלא מתוך אהבת ה' והכרה עמוקה ש'זה א-לי'..
אני רוצה לספר שתי עובדות שארעו להגאון רבי משה אהרון גולדבלט שליט"א, מראשי ישיבת 'קרית מלאכי'. סיפורים אלה מדגישים את המעלה של כל אחד מאיתנו, שמשתלם ברוחניותו, בהשגת דרגת 'זה קלי', ולא מסתפק במה שקיבל מאבותיו, אלא מתחבר להשי"ת באהבה ובשמחה.
השוטר הורה לי לאלתר לעלות לניידת, נבהלתי מעט, אך כשעליתי הבנתי מדוע..
היה זה יום קיץ חם סיפר הרב גולדבלט, צעדתי לכיון הישיבה, הרחובות היו מלאים בכוחות בטחון, הימים ימי מלחמת צוק איתן, שגבתה בעיר מספר הרוגים ה"י, מטילי החמאס.
לפתע נעצרת על ידי ניידת שיטור, ואיש הבטחון שואל אותי, 'כבוד הרב לאן אתה הולך', עניתי כי אני בדרכי לישיבה, השוטר הורה לי לאלתר לעלות לניידת, נבהלתי מעט, אך כשעליתי הבנתי מדוע..
נכנסתי למכונית, והשוטר הסביר לי שהוא יקח אותי טרמפ לישיבה, ואז הוא שואל אותי: כבוד הרב, למה אנחנו חוטפים טילים?, למה?, הרב יודע?.
מנימת השאלה היה נראה, כי זו שאלה ע"מ להשיב, אז שתקתי, השוטר שהמשיך בנסיעה לכיון הישיבה, כבר החנה את רכבו בחזית הישיבה, ובטרם ירדתי הוא אומר לי: הרב יודע למה יש טילים, למה יש נפגעים, אני יגיד, פשוט הקב"ה אומר לנו, 'חבר'ה אני לא מד"א'.
הוא ראה שאני תמהה על דבריו, ולא מבין את כוונתו, אז הוא הסביר, כבוד הרב, הרי כעת כולם מתחזקים, חובשים כיפות, לובשים ציצית, ומבקשים מרבונו של עולם, שיציל אותנו, אז הקב"ה אומר לנו, חבר'ה, אני לא מד"א שמתקשרים אלי כשנמצאים במצוקה, אני מחכה לכם בימים רגועים שתתחברו אלי, עכשיו אתם מגיעים?!.
ירדתי מהרכב מהורהר, בדברי השוטר הפשוט, כשנכנסתי להיכל הישיבה, סיפרתי לבחורים את שאלתו של השוטר ותשובתו, ואמרתי להם: תלמידי היקרים, בשונה מהשוטר, אני אינני יודע מה הקב"ה רוצה, מה התביעה שלו עלינו, אבל אני כן יודע מה הקב"ה רוצה, הקב"ה רוצה שנאמר 'אני לא מלו-מדא'.
הוא לא רוצה שנקיים את המצוות ונלמד את התורה, כי ככה אנו כבר רגילים דורות ע"ג דורות, הוא לא רוצה שנהיה בגדר מלומדה!, הוא רוצה אותנו חיים ובוערים בעבודתו יתברך, אם נהיה כאלה, בוודאי נינצל מכל פגע ומשחית.
נכריז יחדיו אני לא מלומדה!
יושבים אצלי עשרות תלמידים יחסניים וכשרוניים, שאמא שלהם כבר 15 שנים בוכה עליהם בהדלקת נרות
ואם כבר אנו עוסקים בשל"ה הקדוש שבו פתחנו, אין יותר מתאים ממעשה נוסף שמספר הרב גולדבלט שליט"א.
וזה דבר המעשה: נסעתי לבני ברק, לאירוסי אחד מיוחד מבוגרי ישיבתנו, בחור שזה מקרוב בא, ממשפחה רחוקה מורה ומצוות, והוא החתן דנן, עזב בורות נשברים לחצוב לו בארות של מים חיים, זכה עלה ונתעלה והוא כבר ממש ת"ח צעיר, מלא וגדוש בתורה וביראה.
בשמחת האירוסין פגשתי את ראש ישיבת 'יד אהרון', הישיבה שבה למד באותה העת החתן, הגאון רבי יהושע אייכנשטיין שליט"א, ולפני שקמתי לצאת, הצעתי להרב אייכנשטיין לחזור איתי לירושלים, הרב אייכנשטיין שמח על ההצעה, ועד מהרה ישבנו שנינו יחדיו ברכב העולה ירושלימה.
באמצע הדרך, אומר לי הרב אייכנשטיין, הרב גולדבלט יש לי קושיא חזקה, אני רוצה לשאול אותך אותה. עניתי ואמרתי לשאול תמיד אפשר, מענה, הלואי ואדע לענות.
פתח ראש הישיבה ושאל, הלא הנך יודע כי החתן בשמחה שממנה שבים שנינו, לא גדל בבית תורני בלשון המעטה, עד לפני שנים ספורות לא ידע צורתא דשמעתתא, והנה כעת הוא בחיר ישיבתנו, לא פחות, איך קורה כדבר הזה?.
הלא יושבים אצלי בישיבה עוד עשרות עשרות תלמידים יחסניים וכשרוניים, שאמא שלהם כבר 15 שנים בוכה עליהם בהדלקת נרות, ולא רק, ומכולם מי שעלה ונתעלה יותר מכולם זה החתן שלנו, שהוא לא יחסן, ואמא שלו לא הדליקה נרות אף פעם.., מה פירוש הדבר, סיים הרב איכנשטיין את קושייתו, מה טמון בעובדה הזו?.
דממתי לשמע חקירתו, ואחר זמן מה, אמרתי לו, כבוד הראש ישיבה, היטבתם להקשות, אינני יודע, האם זו זכות אבות, או זכות המסירות נפש לתורה, או סיבה נעלמה אחרת.
אבל את דברי השל"ה אני יודע, ומדברי השל"ה האמורים לעיל שציינתי בפניו עולה, כי לא תמיד מעלת האלוקי אבי, גדולה על מי שאין לו גירסא דינקותא, לפעמים המעלה שהאדם זוכה בעצמו להכיר ולזעוק זה קלי!, לשמוח ולעלוז במצוות התורה, בדבר ה', מעלה זו עולה על זכות האבות והגירסא דינקותא, כי הוא זוכה לואנוהו – כביכול אני והוא מקושרים, ואז זוכים לסייעתא דשמיא יוצאת מגדרי הטבע, ממש.
נכון אנחנו מאושרים מכך, שזכינו וקיבלנו מאבותינו, דרך בעבודת ה', אמת, אבל אין זה תחליף לעבודה עצמית, לזכות להיות מאלו שחשים ומורים באצבע – זה א-לי'.
(לתגובות והארות [email protected])