יבמות מט
מה אירע בשוק שגרם לרוכלת הקוצפת להירגע בבת אחת?
אמר ישעיה: ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה, ואי אימא ליה אישוייה מזיד
והדבר מבהיל—היה אומר הגר״ש הלוי פיינזילבר: הגע בעצמך! אילו היה ניצב רוצח על אדם חף מפשע בחרב שלופה, ורוצה להורגו, בודאי היה חושב — אילו כעת איזו חרב או כלי משחית בהם יוכל להרוג את מבקש נפשו על לא עוול בכפו
והנה מנשה עומד לפני ישעיה ורוצה להורגו; אוחז הוא חרב מושחזת היטב, עמה מתכוין להוציא לפועל את גזר הדין ומוכן ללא רחמים להרוג אדם חף מפשע, שהרי ישעיה היה לו מה להשיב, וכיצד לפרש את דברי נבואתו… למרות הכל מה חושב ישעיה הנביא באותה השעה? אינו חושב על משפחתו, קרוביו ומכיריו, ואף לא על חייו. אינו משתדל ולו קמעא לנסות לשדל את מנשה המלך שישוב בו מרצונו. חושב הוא באותה השעה אך ורק בטובתו של מנשה — וכפי שאמר ישעיה: ״ידענא דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה אישוויה כמזיד״— יודע אני שלא יקבל את דברי, ואם בכל זאת אומַר לו הרי שיהיה מנשה הורג במזיד— שיוודע לו שהוא לא צודק וכי טועה הוא בפסק הדין, ולא ירצה לשוב בו— ויהרוג במזיד. ולכן מוטב שיהיה מנשה שוגג ואל יהיה מזיד, כך חשב ישעיה באותם רגעים קריטיים, בשניות האחרונות של חייו היקרים.
ישעיה מגלה כוחות נפש עצומים, פרק בכבישת היצר ובהנהגה מוסרית— בהעברה על המידות, בחושבו אף על טובתו של אדם שמתכוין לעשות לו רע, להורגו על לא עוול בכפו!
הסבא מסלבודקא היה מספר את המעשה שנזדמן לו לראותו בצעירותו, בשוק העיר שלוילנא.
אשה רוכלת שמכרה פולים, הייתה צועקת ומחרפת אשה אחרת שעמדה בסמוך לדוכנה, עד שקצף הותז מפניה, וכולה כוסתה זיעה. כפי הנראה עמדו על המקח ולא התפשרו ביניהם; נדמה היה לכל שנחוץ זמן רב עד שיעבור זעמה ותשוב רוחה…והנה בעודה קוצפת ורוגזת, התקרבה אשה אחרת אל שולחן המוכרת, וביקשה לקנות פולים בפרוטה. ופלא היה לראות היאך רוכלת זו שינתה לפתע את טעמה. פניה צהלו, חיוך עבר על שפתותיה, ובאדיבות רבה פנתה אל הקונה ונתנה לה את מבוקשה.
הסבא מסלבודקה למד מכך מוסר גדול, והסביר:
כלום המוכרת הייתה בטוחה שהאשה השניה תקנה דבר־מה?— לאי. ואפילו תקנה — אולי יעלה כל המקח לאגורה או שנים, והריוח — לפרוטה. אף על פי כן, סיכויים קלושים אלה הביאו למהפכה שלמה בנפש האשה המוכרת ;שקטה סערת רוחה, נחה מרוגזה, ושאבה מפינות חבויות בנפשה— אדיבות ומאור פנים.
עקב בהתענינות אחר גינוניה של המוכרת, והשינויים המהירים המפתיעים בקולה ובמראה, לרגל חילופי האנשים. את תמצית לקחו — כותב הגר״ח ברנשטיין בספרו ״הליכות חיים״: האשה המוכרת הייתה נרגזת מאד. בכל זאת כאשר ראתה האשה שניה מתקרבת לשולחנה, הפסיקה תיכף ומיד את צעקותיה והאירה פנים כלפי המתקרבת לשולחנה;
כיצד מוסברת בעצם התנהגותה של המוכרת?— היא נבעה מתוך שפרנסתה, אפילו המצומצמת, תלויה במשיכת לב הקונים, ומנסיונה ידעה בבירור שזו תתאפשר רק על ידי אדיבות ופנים מסבירות. בלחץ הידיעה הודאית הזאת, עשתה מאמצים על אנושיים, מבלי להרגיש במשקלם, וקראה לעזרה את כל כוחות נפשה החבויים, לביצוע המהפכה המהירה הזאת, לשינוי מוחלט ומפתיע בהתנהגותה: מרוגז— לחיוך, ומכעס— למאור פנים!
מכאן התברר: כי קיימים בנבכי נפשו של אדם כוחות חיוביים כמעט בלתי מוגבלים, ויש רק לצלול לעמקיהם ולדלותם משם. לצלילה מוצלחת בעמקי הנפש, יכול לגרום אפילו דבר פעוט מאד: ספק ספיקא של ריוח פרוטה, אם רק ישנה הכרה ברורה שריוח זה דורש את ה״צלילה״.כעת צא ולמד! — אם בשביל ספק־ספיקא של ריוח אפסי אפילו אשה פשוטה בשוק, מסוגלת לדלות מתוך נפשה כחות כבירים כאלה, קל־וחומר לאדם המעלה… ברור שיש בו כוחות עצומים לבצע מהפכה לטובה במידותיו, ולהעביר על מדותיו— אם לכבוד חברו שנברא בצלם אלקים ואם לריסון התאוות שלו חייבת רק להיות הכרה ברורה וודאית בנחיצות מהפכה כזו!!!
אכן, יום יום נדרש האדם לעמוד בנסיונות ולהעביר על מידותיו. כולנו יודעים עד כמה קשה הדבר. הנה כשחושף אדם מישהו המתכוון לרמותו, הוא משתולל מזעם ומשלח כל רסן מפיו. הוא רואה את עצמו חופשי לגמרי לקרוע אותו כדג ולהציגו במערומיו. אולם לא כך לימדנו איש מוסר פיקח מגדולינו, וכך אמר:״אם מישהו ניסה לרמות אומן ואתה גילית זאת, אל תשתוק לו. השב לו מדה כנגד מדה, רמה אותו; הנח לו לחשוב שאכן הצליח לדמותך…״.
(אורי וישעי)