"ויקח קרח"
קרח היה פיקח. כך אומר רש"י: "קרח שפקח היה". וכיון שכך, מן הסתם גם אשתו לא היתה טיפשה. לא משדכים פיקח עם אוולת, שידוך כזה הוא חסר סיכוי מלכתחילה. מסתבר אפוא שהרבנית קורח היתה גם היא ברמה גבוהה.
והנה, הגמרא מספרת שאשת קרח אמרה לבעלה: "דע לך, משה רבינו סתם רוצה לבזות אתכם, הלויים. הנה, הוא אומר לכם לגלח את כל גופכם, כי אתם חשובים בעיניו כמו גללים לכן גלח אתכם כדי שכולם תהיו קרחים והוא ישאר יפה. כך יוכל להשתרר עליכם".
זה כבר נשמע טענה משונה מאוד: משה רבינו אין לו עם מה להתעסק רק עם בלוריות ועם תסרוקות?!…
קרח מנסה להתווכח איתה: "הלא גם את עצמו גילח משה רבינו!" והיא משיבה לעומתו: "זה בגלל 'תמות נפשי עם פלישתים'".
נו, אם כן למה את חושבת שכונתו היתה שהוא עצמו ישאר יפה ואנחנו נהיה מכוערים?
לא, יש לה תרוץ היא אומרת: "באמת מעיקרא רצה משה רבינו שהוא יראה יפה ואתם מכוערים, אלא שאחר כך אמר 'תמות נפשי עם פלישתים' והחליט לגלח גם את עצמו"…
תת רמה, טענה משוללת הגיון ושכל.
ואכן, חז"ל אומרים: "ואולת בידיה תהרסנו' – זו אשתו של קרח" (סנהדרין קי ע"א). אבל אין הכוונה שהיא נולדה טפשה. קרח לא היה לוקח אשה טפשה. היא היתה פקחית כמו בעלה, אבל כשנכנסים לבולמוס של מחלוקת, כל השכל הולך לאיבוד. באה רוח שטות, עושה 'פו' והשכל עף הצידה, והאדם נהיה כמו מפגר, לא מבין כלום עושה שטויות, הבלים קשקושים.
לעומת אשתו של קורח, שעליה המליצו חז"ל את הפסוק "ואולת בידיה תהרסנו", על אשתו של און בן פלת המליצו חז"ל (שם) את תחילתו של פסוק זה: "חכמות נשים בנתה ביתה".
און בן פלת אשתו הצילתהו. כיצד? אמרה לו: "מה אתה מרוויח מכל הסיפור, עכשיו אתה בסך הכל דרגה ב' וכאשר קרח יהיה כהן גדול גם כן ישאירו אותך מועמד שני או שלישי, אז מה אתה נכנס בכלל לעובי הקורה, לא תרוויח כלום מכל הענין".
וכי זו חכמה? כל אחד יכול לומר את מה שאמרה: אתה עכשיו שמש, וכשקרח יהיה כהן גדול גם תהיה שמש. וכי על חכמה זו שלמה המלך מצביע כ"חכמות נשים בנתה ביתה"? וכי היה עליה ללמוד פילוסופיה כדי לחשב את החשבון הפשוט להלזה?!
אמר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל יסוד נוקב ויורד: כן! בשעת מחלוקת, בלהט האש, אם האדם מסוגל לחשב לעצמו חשבון פשוט ברמה של אחד ועוד אחד שוה שתיים – אכן זו חכמה אדירה!
בשעת מחלוקת אדם מאבד את הראש ולא מסוגל לערוך חשבונות פשוטים. שיקול הדעת שלו לא קיים. ואם בכל זאת הוא נעצר וחושב את הדבר העקרוני, החיוני, ואת הסברא הפשוטה זו חכמה גדולה.
זה דבר נורא שצריך ללמוד אותו.
ה' ישמור ויציל, שאף אחד לא יגיע לכאלו מצבים ולכאלה נסיונות!
שיכור או בן מלך?…
קרח, היה חכם גדול מאד (במדבר רבה יח, ב), ענק שבענקים (עי' ויקרא רבה ה, ג). הוא גם היה בעל רוח הקודש (עי' במדבר רבה שם, ז), רואה למרחקים של נצח. כל מה שראה בעיני נבואתו, אמת היה, אלא ש"עינו" הטעתו… (שם) ה"לשם שמים" לא מילא את כל חללו, נשארו אי אלו פינות שהשאירן קרח לאנכיות…
לפיכך – אומר רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א בספרו "ברכת מרדכי" – גם אם ראה קרח למרחוק, גם אם נביא היה – אבל מסקנותיו לא תורה המה, אין להן את הסגולה של דברי אלוקים חיים. גם עצם נבואתו, אין לה ערך של יותר מבת חלוף, אין סופה להתקיים.
ובכדי להבין כיצד הגיע לכך, נתבונן במשל נובהרדוקאי:
מעשה בשיכור שהתגולל בשכרותו. מה עשו חבריו הלצים? עודו בשכרותו רחצוהו, סכוהו, הלבישוהו מחלצות של בני מלכים, ונטלוהו והשכיבוהו במיטתו של נסיך.
הקיץ הלה מיינו, ומצא את עצמו שכבו במיטת זהב וכסף, אפוף ניחוחות של בשמים. התחיל לצבוט את עצמו, המציאות היא זאת, או שמא חלום? וכי מה לו לשתיין שיכור עם מיטת מלכים? החל מתאמץ להעלות משהו בזכרונו ולא עלה בידו, פרט לבקבוק שנפל מידיו הרועדות אל תוך הבוץ שהיה שכוב בו…
ושמא, כך החל לחשוב, בכל זאת נסיך אני… הלא הבגדים מוכיחים ומיטת הזהב מוכיחה, משמע נסיך הנני, לא שיכור… אך הכיצד, וכי לא ברפש מתגולל הייתי מידי ערב, מה לו לשיכור ולבן מלכים?…
מאידך גיסא – המשיך לטוות את חוט מחשבותיו – וכי חפצים כאלו יש לשיכור? מי יודע? אולי כל היין והסובב סביב הוא החלום, ואילו המציאות העכשווית כפי שהיא מוכחת מתוך המיטה והבגדים היא היא האמת האמיתית? ושמא לא כי…
בינתיים הפנה את מבטו לצדדים, והבחין בשולחן ערוך בכל מיני מטעמים, נתונים בכלי זהב ובדולח. מעולם לא ראה דוגמתם, רק שמוע שמע כי מלכים ונסיכים הסכינו בכך. וכל זה ערוך לפניו, קורץ לתאבונו…
נו, חשב לעצמו, וכי כך אוכלים שיכורים, מה לו לשיכור עם מעדני מלכים?…
אט אט פונה ידו המגושמת אל עבר הצלחות, ומתוכן אל פיו הבולע מגושמות, את אשר לא ראה וידע מעולם. המחשבות ממשיכות להתרוצץ: הנסיך הוא אם לאו? כל מה שסביבו מוכיח ומכריז כי בן מלכים הוא ואולם זכרונותיו מהעבר הלא רחוק אינם מרפים ממנו.
תוך כדי כך, נקישות על הדלת מביאים לפניו מסמכים לאישור וחתימה, בקושי רב החזיק את העט בידיו המגושמות, וקשקש קשקוש כלשהו כשהוא תפוס בהלם… הכי בן מלכים הוא או שיכור…
אלו יוצאים ואחרים פורשים לפניו מסמכים נוספים לבדיקה. עליו לקבל ולהחליט החלטות.
אך מה יעשה והקריאה ממנו והלאה, מעולם לא למד מעולם לא קרא ולא שנה, כיצד ידע לקרוא…
הפליאה מתגברת הלוך וגבור. היתכן כי נסיך הוא, בן מלכים? הלא הוא אינו יודע קרוא וכתוב? מבטיו נזרקים מן הכתוב אל עבר המיטה, והבגדים והמאכלים הכלים והמשרתים, באין יכולת להחליט: האם שיכור הוא שתיין, מתגולל בחוצות, או נסיך…
לבסוף בא לידי החלטה: ברי כי מלך הוא או נסיך, שכן המיטה, הבגדים והמאכלים, וכן המנהגים של מלך הם ושל נסיכים.
ומה עם ענין הקריאה והכתיבה?
היה לו על כך תרוץ פשוט: "משמע, כל הנסיכים והמלכים, כולם אינם יודעים קרוא וכתוב המה… ואני ודאי נסיך אני, בן מלך".
כך נראות בעצם כל מסקנותינו, וכך ארע לקרח…
היתכן? יומרה כזאת, להיות משה רבנו. וכי קרח אינו יודע מיהו ומהו משה רבינו? וכי נעלמה ממנו עלייתו של משה למרום? וכי מתן תורה לא היה ולא נברא? התתכן יומרה כזאת, להיות לא פחות ממשה רבנו?
נניח כי צפה ברוח הקודש שיצא ממנו מישהו השקול כנגד משה ואהרן. כלום משום כך יתכן שקרח, עם כל גדלותו, יחשיב את עצמו למשה רבנו?… וחז"ל מספרים, כי ממש התלוצץ על חשבונו של משה, ועשה מיני מעשי קרקס להליץ את כל הקהל, התבדח ועשה מעשי ליצנות (במדבר רבה שם, ב-ג), והכל כדי להיות משה רבנו, היתכן?
התרוץ הוא, כי היה קרח שכוב במיטת מלכים, לבוש במחלצות של נבואה, ניזון ממעדני מלכים, ואנשים מביאים לפניו מסמכים לחתימה, לאישור, לביקורת ולהתייעצות, וההתלבטות היתה קשה: מחד גיסא, ממש משה רבנו, ומאידך גיסא, וכי יתכן להיות כמשה רבנו…
עד שבאה המסקנה, כי בעצם כנראה גם משה רבנו אינו משה רבנו…
מה גרם לכל זה? איך יתכן להגיע למסקנה כזאת?
"שלא לשם שמים". אי השתחררות מנגיעות ושוחד. וכשחסר משהו מזה מגיעים עדי להיות כקרח וכעדתו!
קהילה אחת בחו"ל קיבלה אותו בכבוד
הגאון הצדיק רבי דוד בהר"ן זצ"ל נסע כשד"ר מארץ ישראל על מנת לרתום את אחינו שבגולה לסייע לעניי ארץ ישראל.
קהילה אחת בחו"ל קיבלה אותו בכבוד כיאה וכיאות לשליח מארץ הקודש תלמיד חכם עצום, אשר שמעו יצא למרחוק כעמוד היראה, אלא שנקל היה לחוש כי ענן של מועקה מעיב עליהם, ומתחת לפני השטח שוררת שם מתיחות גדולה.
התענין רבי דוד לסיבת הדבר, שמא יוכל להועיל להם במשהו? הם נענו לו באופן מידי וסיפרו כי פרצה בקהילתם מחלוקת גדולה בין המתפללים לגבאי בית הכנסת, ואדרבה, אולי יהיה הוא מלאך השלום, ויביא בכנפיו את בשורת הפיוס.
נענה הצדיק ברצון והודיע כי ברצונו לדורש לפני הציבור. כשהתאספו כולם פתח בענין מחלוקת קרח ועדתו, והקשה: מדוע בחר הקב"ה שמטה אהרן יפרח דוקא בשקדים ולא בכל פרי אחר?
אלא, שדוקא פרי זה מסמל יותר מכל את תוצאות המחלוקת.
שהרי שני מיני שקדים ישנם – שקדים מרים ושקדים מתוקים. הראשונים בתחילת אכילתם מתוקים, אלא שבסופו של דבר מתעוררת מרירותם, ואילו זן השקד השני תחילתו מרה, אך עד מהרה פגה מרירותו וטעמו מתוק.
רמז טמון בכך לענייני מחלוקת ושלום. השקדים מן הסוג הראשון רומזים למחלוקת; גם היא, כמותם מתוקה בתחילתה, אין לך נעים ממריבה, התנגדות והתנצחות בעצת היצר המגרה – אבל סופה מר ביותר.
היפוכם של דברים הוא השלום. בתחילה הוא מר ביותר, קשה לאדם לריב והיצר בוער בו אינו מניח לו לוותר, אבל בסופו של דבר, כאשר מתגבר האדם על עצמו, נכנס ליצרו הטוב ומתגבר על מידותיו למען השלום, הוא חש במתיקות מיוחדת שטעמה ערב לכל הצדדים.
נכנס והדברים היוצאים מן הלב בליבם של השומעים, ועלה בידו להשכין בקהלם אהבה ואחוה, שלום ורעות.
כעס בחיק כסילים
משבא האדם לכלל כעס ומחלוקת, הריהו מאבד את שיקול דעתו, מצהיר הצהרות חסרות כל הגיון, מחליט החלטות נטולות כל שיקול דעת אנושי סביר, ודוהר למטרה תוך כדי רמיסת כל דבר טוב וראוי.
במחלוקת קרח ועדתו פנה משה רבינו אל דתן ואבירם וקרא להם תוך שהוא נותן להם כבוד גדול, ומבקש לדבר איתם באופן מיוחד. תשובתם של דתן ואבירם להזמנה זו היתה: "העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (במדבר טז, יד). כתב על כך ה"אור החיים" הקדוש: "בוחרים ניקור עיניהם, ממעלה אשר יובטחו בה ממנו" – כמה גרועה היא המחלוקת! משה רבינו מתכון לתת לדתן ואבירם כבוד ומעלה מיוחדת, ואלו הם, השקועים באש המחלוקת, בחרו במקום זה שינקרו את עיניהם!
אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל: בא וראה עד היכן מגיעה אש המחלוקת! דתן ואבירם היו כל כך שקועים במחלוקת, עד שלא השמיעו לאזניהם מה שדיברו בפיהם!
פעם פרץ ויכוח בין מושל הכפר לבין שכנו, ובמהרה נגררו הדברים למריבה גדולה. השכן הכועס איים שילך וילשין לפני השלטונות על כמה מעשים בלתי חוקיים, שעשה מושל הכפר, שבהם ניצל לרעה את סמכותו כפקיד ממשלתי.
טענה כלפיו זוגתו בהגיון: "לא כדאי להלשין עליו. הרי לא לפני זמן רב הצליח בדרך לא דרך לשחרר את בננו מגיוס לצבא, ואם ימצא בו עול, יפתחו מחדש את התיקים הישנים, ומרב הסיכויים שהבן יגוייס!"
נהם כנגדה הבעל, כשהוא מבולבל מכעסו: "הכל כדאי! עדיף שיאסרו אותך, ויאסרו אותי, ויאסרו את כל בנינו – ובלבד שהוא ירד מגדולתו!"…
כשמשתוללת אש המחלוקת אנשי המדון כה מתעקשים עד שאינם שומעים באזניהם מה שהם מוציאים מפיהם.
בספרו "מגן אבות" כתב הרשב"ץ בשם "מבחר הפנינים" משל נאה –
הקנאי והחמדן טיילו בצוותא, והנה פגשו את השטן. אמר להם השטן "יבקש אחד מכם דבר, וינתן לו, ולחברו ינתן בכפליים".
בתחילה לא רצה הקנאי לבקש דבר, שכן ידע כי חברו יקבל כפלים, וכבר כעת חש את הקנאה בוערת בעצמותיו. דחק בו החמדן שישאל ראשון, ולבסוף נעתר לו וביקש: "עקור לי עין אחת! כך לחמדן ינקרו שתים"…
על כך אמרו רבותינו (אבות ד, כח): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" – עד כדי כך משתבש שכלו, עד שהוא מדבר דברים שלא מעלה אדם בר דעת בשכלו.
כך גם בעל המחלוקת, הלוטש עין לקנייני זולתו, המתאוה ומבקש לעצמו הנאות העולם הזה והקנאי לכבודו שלו.
הרב דסלר זצ"ל מתאר ב"מכתב מאליהו" (חלק א') מחזה שראה במו עיניו:
"בנידודי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים, רצים ומחפשים מזונם. וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על דרכם, ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרפם, כי כל אחד קפץ על גבי חברו, מבלי לותר על נתח בשר לרעהו. וכה נשכו זה את זה, וילחמו זה בזה. עד אשר כולם היו פצועים ושסועים, ויזוב דמם לרוב. כה המשיכו בעקשנות במלחמה עזה על חתיכת הנבלה, עד אשר נפלו כולם חסרי אונים על השלג, וחלקם נהפכו גם המה לנבלות.
רק אחדים הגיבורים שבהם, המה שמו שינהם בנבלה, ויעבור רגע ואביטה והנה גם אלה נלחמו זה בזה ויכו וינשכו זאב את רעהו נשוך ופצוע, עד שגבר אחד, חטף את הנבלה, וינס כל עוד רוח חיים באפו. התבוננתי למראה וראיתי את המנצח נס רחוק, וכל דרכו אשר רץ עליה מלאה דם מפצעיו, אשר פצעוהו חבריו… שבתי וראיתי בנשארים והנם פצועים קשה והרוגם, דמם אבד וכוחם סר מעליהם, ומה הועילו במלחמתם?…".
אלו המה תוצאותיה המרות של המחלקות! חבוטים, פצועים וזבי דם נמלטים האנשים ממנה, ובכל זאת לעולם לא לוותר ולהכנע!
('מתוך הספר 'אדרבה)