"שמעו נא בני לוי" (טז, ח)
כשנסעתי לארצות הברית בפעם הראשונה לביסוס מוסדות התורה, בקשתי להתברך מפי הרבי מסאטמר זצ"ל.
שאל: "מי אתם?" אמרתי: "הייתי בן ישיבה עצור בסיביר". "מה שמך?" "יעקב" "ושם משפחתך?" "גלינסקי".
"שמעתי עליכם, מה מבוקשכם?" אמרתי: "לקבל ברכה להחזקת מוסדות התורה".
פנה אל הגבאי: "תן לו ברכה מרובה, אלפיים דולר". אמרתי: "באתי לבקש מהרבי ברכה, ולא כסף!".
ענה: "אין ברכה שורה על כלי ריק"…
כעבור זמן נכנסתי לאחד מעשירי קהילת סאטמר בבורו פארק. התעניין: "המוסדות נתמכים על ידי המדינה?"
אמרתי: "תמיכה בסיסית, שאינה מגיעה לרבע התקציב". אמר: "כחסיד סאטמר אני מנוע מלתת למוסדות המקבלים כסף מהמדינה".
אמרתי: "כחסיד סאטמר, ודאי תשמח לשמוע שהרבי נתן לי אלפיים דולר. קיים אפוא מצות עשה של הליכה בדרכי החכמים. ובמיוחד חסיד בעקבות רבו!"
טען: "לרבי מותר לחרוג מהוראתו, ואני חייב לציית לה!"
אמת. אמרתי: "אני האחרון שאסית אותך שלא לנהוג כצווי רבך. אבל תנהג עמי בכנות: אם אתה מציית לו באופן מלא בכל העניינים, איני מבקש מאומה, אבל אם יש עניינים בהם אינך מציית לו, אין זו אלא התחמקות!"
מיד העניק תרומה בסך חמש מאות דולרים!…
בא אלי אדם, כולו נסער: "מהו שנצטווינו 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים י,יא). אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (רש"י). מה פתאום! אני יודע שזה ימין וזה שמאל – ואלף חכמים לא יוכלו לשנות זאת! האם התורה מצוה שאעשה שקר בנפשי, ואנהג שלא כפי האמת?"
הרגעתי אותו: תנוח דעתך. התורה אמת היא, ואינה דורשת חלילה לחרוג מן האמת!
"אז מה כתוב כאן?"
זהו, תן להסביר. שים לב: לא כתוב כאן: אפילו יאמרו לך על מערב שהוא מזרח, ועל יום שהוא לילה. כי המזרח תמיד מזרח, והמערב תמיד מערב. היום יום, והלילה לילה.
אבל כשהרב בא ומצביע ללכת לימין, לצפון. עומד אדם מולו, והולך לימינו שלו, לדרום.
אומר לו הרב: לא לכך התכוונתי, עליך לפנות לצפון.
והוא מתעקש: הרב אמר לימין, והדרום לימיני.
או אז משיב לו הרב: הדרום לימינך משום שאתה עומד הפוך. תעמוד כמוני, והצפון יהיה לימינך!
ומובן שזה משל –
מדוע אין מבינים את החכמים, מדוע פועלים בנגוד לדעתם, ומדוע מביעים דעות ומותחים עליהם ביקורת?
הכל נובע מהעובדה שעומדים מולם ונגדם, במקום לעמוד איתם ולכיוונם…
פעם שאלני אדם: מדוע אינכם מתאימים את התורה לזמן?
שאלה טובה!
אמרתי לו: בוא ונסכים על דבר אחד: כשהילד גדל והנעל לוחצת, יש שתי ברירות. או להרחיב את הנעל, בזמני היו פותחים פתח קדימה, להוציא את הבוהן, או שקונים נעליים חדשות. יש עוד שתי ברירות: או שהולכים יחפים, או שזה לוחץ וקשה ומכאיב. למה לא חושבים על אפשרות חמישית, לקצוץ את אצבעות הרגלים? התשובה פשוטה: משום שהרגל היא העיקר, והנעל באה לשרתה!
מוסכם? הן, עליך ועלי.
כעת תבין, שאנו חלוקים בינינו מהי הנעל ומהי הרגל –
אנו יודעים שהתורה קדמה לעולם, והקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם על פיה, ואחד היסודות ביהדות ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת', לכן אין מחשבה לפגוע חלילה בתורה. יש להתאים עצמנו אליה. ואנו מותאמים לה, כי נבראנו על פיה.
אצלך, האדם עיקר והתורה כנעל. ואם היא לוחצת מחליפים אותה…
לא ולא, מחה האיש. אבל להקל פה ושם…
אמרתי לו: ייתכן ואפשר, אבל לא אני נותן התורה וגם לא אתה. אם תמסור לי את שמך ושם אמך, אומר לקדוש ברוך הוא שאתה רוצה לעלות אליו ולהציע הצעה –
החליט שלא למסור, והמצב נותר בעינו…
בסיום מלחמת העולם השניה שוחררו מסיביר כל העצורים הפולניים, ואנו בתוכם. בפולין התבשרנו שהגיעה ספינה עם חמישה עשר פעילים מ"השומר הצעיר", לשכנע ילדים להצטרף לקיבוציהם. התרגשות רבה שררה במחנה העקורים על הגעת החלוצים מארץ ישראל, וערכו להם מסיבת הוקרה. מנהל המחנה, מר פישביין, ארגן את המסיבה. הוא לא היה דתי, אבל הבין שיש למנות במחנה רב, ומינה את הרב פרידמן.
פנה אלי הרב פרידמן, ואמר: "לוקחים פה ילדים לשמד. ההורים לא מבינים לאן הם שולחים אותם. אסור לי לדבר, כי אעורר עלי את חמתו של מר פישביין והוא יצר את צעדי. יתנכל לכשרות ולטהרה, ויצא שכרי בהפסדי. אבל אתה אדם פרטי, לך מותר לדבר!".
זה לא היה פשוט. הם ידעו שאני דתי. בן ישיבה, מדוע שיתנו לי לדבר? הלא אסית נגדם! אמרתי: "מה פתאום, אני אדבר אך ורק בשבח ארץ ישראל, כמה השתוקק משה רבנו להכניס לארץ!"
שמעו כך, ונאותו. "חמש דקות", אמרו.
נעניתי: "שלוש, לא יותר". ידעתי שיותר לא יניחוני.
כולם העתירו שבחים על החלוצים מארץ ישראל המפריחים את השממה, ויצרו גן עדן ושמו קיבוץ, ומיישבים את ארץ ישראל, ואמרו שאני אביא את ברכת אסירי סיביר המתעתדים לעלות לארץ ישראל.
קמתי ואמרתי: "הורים יקרים! מבקשים מכם לשלוח את בניכם לקבוצים של השומר הצעיר – הבטחתי לדבר על נקודה אחת בלבד, שלוש דקות ואני מצהיר שאעמוד בהבטחתי". כמה רווח למארגנים המתוחים.
"הורים יקרים! השואה הנוראה היתה בבחינת גלות מצרים. שם זרקו למים ופה שרפו באש". התייפחויות נשמעו. "והגרמנים הוכו, כפי שהוכו המצרים. ואחרי המכות פנו היהודים לעבר ארץ ישראל!" מחיאות כפים סוערות. "ודווקא משה רבינו, שהביא את המכות על המצרים, והנהיג את העם במדבר, לא זכה להיכנס לארץ מובטחת! כמה התחנן, ולא נענה! ושאלו רבותינו בגמרא: מדוע זה היה כל כך חשוב לו? בלשונה: וכי לאכול מפריה הוא צריך? ובלשוננו, כמו ששמענו כאן: האם כדי להפריח את השממה, וליצור גן עדן לחקלאים? ותרצו: לא רצה אלא לקיים את המצוות התלויות בארץ! ככל שקיים מצוות בחוץ לארץ, עוד ביקש להוסיף מצוות בארץ ישראל –
יהודים יקרים האם ילדיכם היקרים יוסיפו מצוות בקיבוצי השומר הצעיר, בהם אוכלים שפנים ונוחרים חזירים, אוכלים ביום הכפורים וחמץ בפסח?!"
מיד התנפלו עלי וגררו אותי, זעקתי : "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו – האם ניצלנו מהיטלר כדי להיספות ב'שומר הצעיר'?!"
כדי לסתום את פי חנקו את גרוני, ואשתי זעקה: "הצילו, הורגים את בעלי!". קמה מהומה, ונהדפתי החוצה כשאני קורא: "יהודים – מי אינו חוגג את ליל הסדר, וקורא את ההגדה – הן אומרים אנו: והכניסנו לארץ ישראל – ובנה לנו את בית הבחירה!
להנחלת הארץ, יעוד רוחני בלבד!"…
(והגדת – הגדה של פסח)
מאוד נהנינו לקרוא! תודה!