בדרך כלל הסיפורים המתפרסמים ב'הפותח' הם 'מעשים שהיו', לא משלים או קטעים ספרותיים וכדומה. אולם הסיפור שלפנינו, שהתפרסם בגיליון 'משנתה של תורה', למרות שהכותב – הרב יחיאל אלכסנדר – מציין כי הוא סיפור בדוי ובא רק כמשל להמחשה – בכל זאת הינו בגדר 'מעשה שבכל יום', שגם אם לא אירע ספיציפית עם הכותב, הרי הוא מעשה יומיומי המתרחש במציאות, והמסר העולה ממנו חשוב מאוד.
*
אני מתפלל קבוע בשבת קודש במניין של השעה 7.30. שנים ארוכות אני מתפלל בו, ודי נהנה מהתפילה. החזנים טובים, הגבאי מנהל את התפילה באופן יוצא מן הכלל, וגם הבעל קורא סביר מאוד, קורא די יפה את הפרשה, בקצב טוב ,לא מהר מדי ולא לאט מדי, הכל בסדר גמור.
אף פעם לא היה לי קשר מסויים עם הבעל קורא. הוא בא, קורא קריאת התורה, הפטרה, והולך. הוא אינו מתפלל במניין שלנו אלא מגיע מאיזה מקום, קורא, והולך.
לא הכרתי אותו, ולא החלפתי איתו מילה, כך גם רוב המתפללים. אין מה לומר לו, מלבד כמה טעויות שיש לו כמעט כל קריאה, שאז כל המתפללים מתעוררים לחיים, וכאילו בתיאום מראש מתקנים אותו במקהלה רועמת שלא היתה מביישת את מקהלת 'פרחי' של ירחמיאל ביגון…
כך עברו להם כמה שנים טובות, עד שהגיעה שבת אחת ששינתה את כל המבט שלי על הבעל קורא, ובעצם על כל החיים.
בשבת פרשת צו ביקש ממני הגבאי טובה, להחליף את הבעל קורא באופן חד פעמי, עקב שמחה משפחתית שהוא משתתף בה ולכן לא יגיע השבת.
נעניתי בשמחה. חשבתי לעצמי שבכל יום במשך השבוע הקרוב אקדיש לזה 10 עד 20 דקות וכך אקרא את הפרשה ('מסתמא אפילו יותר טוב מהבעל קורא הקבוע… מי יודע, אולי אפילו אקבל את השטעלע במקומו'… עברה בי מחשבה מענגת…)
וכך, בתחושת חשיבות, התיישבתי ביום ראשון להתחיל להכין את הפרשה…
וידבר ה׳… צו את אהרן ואת בניו לאמר…
ולבש הכהן…
פרשת אשם…
מנחה…
מה אומר לכם. שעה וחצי ישבתי מיוזע, מתוח ומרוכז… פשטא פזר ותלישא התערבבו לי מול העיניים. עד שקלטתי פסוק אחד שכחתי את הקודם… עד שקטע אחד היה ברור הקודם כבר התבלבל…
לאחר שעתיים של עבודה הכנתי רק רבע פרשה!!
למחרת חשכו עיני. לא זכרתי מאומה. כל מה שלמדתי אתמול, כאילו כלום. עוד שעתיים וחצי מאומצות (שעה חזרה ושעה וחצי הכנה) והגעתי לשליש פרשה…
למחרת שעתיים נוספות, שעה חזרה ושעה הכנה, ואיכשהוא הגעתי לחצי פרשה.
למחרת השתתפתי בחתונה ופספסתי יום.
וביום רביעי סתם לא היה לי כח.
וכך הגעתי לליל שישי, ובמקום להתענג על שטייגן טוב עם צלחת חמין מהבילה בסופו, הסתגרתי בחדר אטום, עם מגבת על הראש שני אקמול פוקוס… ככה ארבע שעות עבדתי עד שהגעתי לאיזו רמת ידיעה סבירה בפרשה.
הפטרה עוד לא התחלתי…
ליל שבת, הייתי מתוח כמו קפיץ. כל הסעודה ישבתי על קוצים. לא הצלחתי ליהנות מהסעודה בכהוא זה. הדגים נתקעו לי בגרון… שרתי זמירות שבת כמי שכפאו שד.
מיד לאחר המרק ברכתי ברכת המזון עזבתי את הילדים והבית בלי לעזור בסידור השולחן ובהשכבה כהרגלי, טסתי לבית מדרש הקרוב והתחלתי להכין את ההפטרה.
מרוב לחץ לא הצלחתי לקלוט כלום. למדתי בעמל ובעייפות (הגבאי של הבית כנסת לא בא לנקות את הבית ביום שישי במקומי…). לאחר שעתיים קשות מאוד חזרתי הביתה, עייף ולחוץ וגם סחוט, והלכתי לישון צמוד לשעון מעורר שיעיר אותי בחמש בבוקר.
בארבע בבוקר קמתי בקפיצה… (לאחר חלומות מפחידים כל הלילה על כך שלא קמתי ועל הטעויות הרבות…) והתחלתי לשנן שוב את כל הפרשה מתחילה ועד סוף. שוב ושוב ושוב…
ואחר כך את ההפטרה, שוב ושוב ושוב…
הגעתי לתפילה מתוח ומרוכז. מיד רצתי לארון לתפוס את התיקון קוראים, כדי שעד שהחזן יתחיל תהיה לי הזדמנות אחרונה לחזור שוב.
שחרית… שוכן עד…
שמונה עשרה…
קדיש תתקבל… שמע ישראל… גדלו לה׳ איתי…
ו… הגיע רגע האמת. אני מול הספר תורה ומול הקהל (שמשום מה היה נראה לי די עויין…)
וככה התחלתי לקרוא, בקול רועד…
"וידבר ה׳… צו את אהרן"…
עד 'שלישי' הלך יפה, ב'רביעי' היו לי שתי טעויות, כשכל הקהל במקהלה בקול רועם תיקנו אותי…
בין 'חמישי' ל'שישי' בא אלי אחד מן המתפללים הותיקים וסימן לי עם היד קמוצה למעלה ולמטה, לאמר: קצת יותר לאט…
שישי, שביעי… זהו. אני לקראת הסוף.
ההפטרה הייתה קשה, היו לי כמה טעויות וכל הטעמים קפצו והתבלבלו לי… אבל איכשהוא עבר בצורה סבירה בהחלט.
תחושה טובה של עונג התפשטה בי… 'אה…' חשבתי לעצמי, 'איזה פרגונים אני אקבל מהחבר׳ה. אחרי כזאת השקעה מגיע לי, לא?'
לאחר סיום גלילת הנביא לתוך המעיל, אני מסתובב לאיטי מחוייך וקצת מבוייש, מחכה לתור המעריצים שיבואו לומר לי יישר כח, או לפחות 'שכוייח'.
הלם…
אפס…
אף אחד…
כלום!!!
ראובן מעיין באיזה עלון, שמעון אומר יקום פורקן, לוי מנמנם על הסטנדר ויהודה סתם חולם. אף אחד לא טרח לומר לי כלום!!!
אני הולך לאיטי, מצפה לאיזה יחס, רק ר׳ יששכר הגבאי מפטיר לעברי איזה 'שכוייח', יפה מאוד ועוד איזה מתפלל שלא זיהיתי ממלמל 'שכוייח, שכוייח, מהיר.
זהו.
דמעות חנקו את גרוני.
עלבון צורב.
'אתם יודעם כמה השקעתי???' זעקתי בלי מילים, 'מעל עשרים שעות של עבודה, לחץ, חוסר שינה, ואתם לא מתייחסים?!' הייתי שבור ורצוץ.
במיוחד חרה לי, שכשטעיתי או קראתי מדי מהר, כולם היו שם כדי להעיר. אך כדי לפרגן? אף אחד!
לפתע נזכרתי בו, בבעל קורא הקבוע שלנו.
חמש שנים כפול 50 פרשות… כמה עמל הוא משקיע, כמה לחץ יש לו. ואני… חוץ מלתקן אותו, וגם למרבה הבושה להעיר לו מדי פעם על הקצב, לא פניתי אליו אף פעם. איזה בושות!
עד שלא הרגשתי את מה שהוא חווה, לא ידעתי כמה הוא זקוק להערכה, לפחות כמו שאני זקוק.
ואז הכתה בי ההכרה, והיא שינתה לי את כל החיים.
הרי בכולל, אחד מן האברכים הוציא השבוע ספר מושקע מאוד, שעמל עליו שנה. ואני, מה אמרתי לו? "פששש… איזה יופי… נפלוא מאוייד, נפלוא מאוייד… עיון חטוף של שתי דקות והמשכתי הלאה…
הלאה??? הבנאדם השקיע כאן שנה של מחשבה, עמל ויגיעה, תוכן, עימוד, עיצוב השער והכריכה, הקדמה, הסכמות ועוד. כמה דמים תרתי משמע נשפכו כאן… ואני???
אמרתי לו נפלוא מאוייד?
תן פרגון אמיתי!!!
תשקיע שלוש דקות לפרגן לו באמת. באופן אינדיבדואלי (גם אם אתה מקנא וקשה לך לפרגן…)
תגיד לו: "עברתי על ההתחלה, רואים כמה השקעת… איזה יופי… על סימן א׳ וב' עברתי, ואני לא מונח מספיק, אבל מה שקראתי נהניתי מאוד. איזה סדר ובהירות…" – ככה צריך לומר ולפרגן לו!
ועוד חשבתי: אתמול הייתי בשבע ברכות משפחתי, וחוץ מלהתלונן לעצמי על 'העונש' ש'הפילו עלי' במשפחה… ומתי כבר יסתיימו הדרשות…
הלו!!
אתה בסדר??
בעלת הבית משקיעה כבר שבוע בתכנון תפריט, קניית חד פעמי תואם, קיפול מפיות. אתה יודע איזה לחץ ומתח עברו עליה? אתה יודע שרק בחנות של החד פעמי היא הייתה שלוש שעות?
תפרגן מקרב הלב! אל תאמר 'תודה רבה, היה טעים מאוד', ותלך… תעמוד שתי דקות לפרגן, תראה שאתה מעריך.
יש דרשנים שהשקיעו בדרשה. תקשיב, או לפחות תעמיד פנים שאתה מקשיב, ותגיד לו בסוף 'איזה יופי'.
ויותר מזה. הסייד שסייד אצלי לפני שבועיים, אמנם שילמתי לו יפה, אבל כמה הוא טרח. הוא רוצה לשמוע מילה טובה.
הירקן ברר עבורך משלוח יפה, תן לו מילה טובה. חברת ההובלות התאמצו מאוד, תראה להם שאתה מעריך…
ואפילו המלצר, שמביא לך בורקס, שאתמול היה בצקי, היום מוכן ומחר כבר יהיה שרוף… אז מה? הוא משקיע. תן לו מילה טובה.
בדיוק כמו שהייתי רוצה שיראו לי שמעריכים אותי.
ואם אתם מתפללים שבוע הבא במניין שלנו בשבת, אזי תזהו אותי ללא בעיות.
אני זה היהודי שאומר לכל בעל תפילה 'יישר כח, היה יפה מאוד, מאוד מאוד נהניתי. ולבעל קורא, אני זה שעומד לידו מיד לאחר הקריאה למשך שתי דקות (מחוץ לבית כנסת) ומפרגן לו באמת, ומראה לו שאני יודע כמה קשה להכין וכמה שנהניתי מהקריאה.
בשורות טובות לכולם…