ננסה להציץ קמעה קמעה וללקט מהנהגותיו הנעלות שהאיר לנו דרך בהן.
אחת הדרכים המרכזיות בהן העביר מתורתו לרבים היתה בשיעור היומי אותו מסר בביהמ"ד 'תפארת בחורים' בקביעות מדי יום ביומו, קרוב לשבעים שנה – כאשר כמעט בכל ימות השנה לא הופסק השיעור, הן בימות החול והן בשבתות, הן בבין הזמנים והן בחול המועד. כמעט בכל ימות השנה מסר שיעורו לרבים בבהירות יתירה בשמעתתא אליבא דהלכתא.
לצורך הכנת השיעור השקיע כמעט את כל סדר יומו, ובכל פעם שנראה יושב כאשר גמרא פתוחה לפניו היתה זו המסכת אותה למדו בשיעור. כבר כאשר השכים קום לפנות בוקר התיישב להגות בה, אף לאחר התפילה וכן בצהרים ובערב, תמיד למד את המסכת אותה לימד בשיעור.
כל־כך השקיע רבות במסירת השיעור, עד שגם בימים בהם עקב החולשה או ניתוח לא יצא מביתו לתקופות ממושכות, המשיך ללמוד בביתו את המסכת אותה לימד בשיעור, ומיד כאשר התחזק מעט אזי היציאה הראשונה מביתו היתה לשיעור. זה היה 'המושכל הראשון' שעבורו יש לצאת מהבית.
אמנם, בתחילה כאשר ירש את מקום אביו, הרב מהומלא זצ"ל, במסירת השיעור לבני קהילת 'תפארת בחורים', כשמו כן הוא – היה זה עבור בחורים העובדים לפרנסתם; אך ברבות השנים, כאשר התפרסם שמעו של מרן והשיעור הוכר כמקום שנשמעים בו חידושים נפלאים ומאירים, עלו והשתתפו בו תלמידי חכמים מופלגים, ראשי ישיבות ויושבים על מדין.
"ללא חזרה לא שווה כלום"
לאחד המשתתפים הקבועים בשיעור הוצע תפקיד מכובד – לשמש ראש כולל ערב באחד ממרכזי התורה, אך ספק עלה בלבו האם להיענות להצעה מאחר ועקב כך ייאלץ להפסיד את השתתפותו היומית בשיעור. כשביקש לדון לפניי בענין הצעתי לו לגשת לרבנו. בתחילה היה מופתע מההצעה, הרי רבנו כביכול 'נוגע בדבר', אך אמרתי לו שאין לי ספק שרבנו יענה לו, כדרכו בקודש, ב'נקיות', ללא רבב, וישיב לו בדיוק כפי שהיה משיב לו אילו בא להתייעץ עמו על שיעור הנמסר מפי רב אחר. כשיצא משם סיפר בהשתוממות את שהורה לו רבנו. "תגיד לי", שאל אותו רבנו, "האם אתה חוזר על השיעור כאן?", והשיב: "אמנם נאמרים כאן חידושים מסעירים ופסקים מחודשים, אך לצערי אין עתותיי בידי לחזור על השיעור מדי יום ביומו". ושוב פנה אליו מרן ושאל: "האם לפחות אתה מכין את הסוגיה הנלמדת קודם השיעור?", וגם בזה נאלץ להשיב בשלילה והודה שאינו עוסק לא בחזרה ולא בהכנת השיעור. "אם כן, השיבו רבנו, "אם אתה שומע שיעור בלי הכנה ובלי לחזור עליו, אין לך שום תועלת מהשיעור! לך לכולל ערב, שם תשפיע תורה לרבים". והדברים נוקבים עד תהום!
אכן, אצל מרן רבנו היה ניכר איך מנצל את כל זמנו לשינון הסוגיה שוב ושוב, עד כדי שקודם אחד הניתוחים שעבר, כאשר נוצר עיכוב בלתי צפוי ונוצר זמן המתנה ממושך, ביקש את הגמרא ומיד שקע בסוגיה שהיה עסוק בה באותה עת בשיעור שמסר. כמו כן, ביום הכיפורים אחר 'כל נדרי', בהמתנה קודם תפילת מעריב, הזדרז רבנו ופתח את המסכת אותה למד בשיעור והעמיק בסוגיה.
מה ללמוד לאחר סיום הש"ס
הצגתי בפני רבנו בחור כשרוני אשר זכה לסיים את כל הש"ס, וביקש את ברכתו ואף שאל מה ללמוד כעת לאחר סיום הש"ס. ענה רבנו על שתיהן כאחת ואמר: "עכשיו אני מברך אותך, שתתחיל לחזור ולהבין את הש"ס". אכן, רק עם חזרה מבינים באמת ורוכשים קנין אמתי. בזה הראה לנו רבנו מהי הדרך בה גדל עד אשר זכר את כל לימודו – על־ידי שאף בתוך העיסוק בלימוד עצמו יידע להחשיב את החזרות והתמדה לעיקר, ולא רץ לרכוש עוד ועוד ידיעות קודם שקנה בלימודו קניין.
מעולם לא עשה משמר
רבנו זצ"ל שהשכיל להבין אל נכון מהו העיקר והיכן להשקיע, התבטא פעם בפני נכדו ושאלו לאחר שראהו כי הוא עייף בבוקר: "מדוע אתה עייף, האם לא ישנת בלילה?". השיב הנכד: "עשיתי 'משמר' ולמדתי כל הלילה". "למה לך", שאלו הסבא, "מה ייצא לך מזה, הרי כשעושים 'משמר' לומדים רק כמה שעות בלילה, אבל מפסידים את כל היום… אני", הוסיף מרן וגילה את אוזנו, "מעולם לא עשיתי משמר, ומעולם לא דילגתי על ארוחה". ופליאה גדולה היא, שהרי אנו היינו חושבים שלבטח רבנו אשר גאונותו ושקדנותו ידועות לכל, התמיד בימים ובלילות ללא הרף, עד שנפל באפיסת כוחות על מיטתו ולעתים אף דילג על אכילה, והעיקר להמשיך בלימוד. וגילה לנו רבנו כי לא כן הוא! מעולם, מעולם הוא לא עשה כן. אמנם הזמן שישן בלילה לא היה רב, אך ישן כפי שהחליט כי זהו הנצרך עבורו; אכילתו היתה אף היא אכילה מועטה, אך הקפיד שלא לדלג על אכילתו ולא הוסיף לעצמו תעניות שונות והכל כדי שיוכל להשקיע בעיקר, להמשיך בעמל התורה ללא הרף ולהורות דרך לרבים. רק מכוח זה הצליח במשך עשרות בשנים להמשיך כל יום עם אותו סדר יום, באותה שעת שכיבה וקימה, באותם זמני ארוחות ובשאר אורחותיו הנעלות. הוא גם לא כל־כך התחבט בכל פעם מה אלמד כעת ואיך, אלא ידע שעליו להשקיע את מיטב הכוחות באותה הסוגיה בה הוא אוחז.
שיעור ב'היסח הדעת'
לרבנו לא היה סדר לחזור על כל הש"ס והשולחן ערוך מדי שנה, אלא בשעה שלמד השקיע כל־כולו בעניין לעומק ולרוחב, ואחר־כך הכל נשאר פתוח מול העיניים, הכל חי כאילו למד עכשיו.
שאלתי אותו פעם איך הוא זוכר דברים שלמד לפני שנים, בניגוד לרוב העולם שלצערנו שוכחים מהר את הלימוד. שאלתי: האם זה תלוי בחזרות רבות? הוא השיב: "גם! אבל צריכים לדעת", הוא אמר, "איך לחזור". והוסיף: "מטבע הדברים שבכל פעם הלימוד נעשה מהיר יותר מאשר בפעם שקדמה לו, כי הוא כבר בתוך העניינים, אבל זה לוקח זמן". שאלתי: הרב'ה אמר "גם". כלומר לא רק זה, יש פה משהו יותר חשוב… השיב הרבי: "א וודאי!", והוסיף ואמר: "לתורה יש שם נוסף, קוראים לה 'עוף' (ברכות ה. על הפסוק "ובני רשף יגביהו עוף" – אין 'עוף' אלא תורה, שנאמר 'התעיף עיניך בו ואיננו') זה העיקר, לא להסיח את הדעת מהתורה. אם מסיחים דעת מהתורה התורה עצמה עפה. מיד כשמסיחים דעת זה איננו. העצה היא לא רק החזרות. עיקר העצה הוא שלא להסיח דעת מהלימוד".
חזרתי ושאלתי: מה זה נקרא היסח דעת מהלימוד? מה הגדר? עצםרבנו לשבריר שנייה את עיניו הקדושות, מצמץ ואמר: "זה כבר נקרא היסח דעת מהלימוד. אפילו זה". בעצם הוא הגדיר את עצמו איך הוא לא מסיח דעת מלימוד.
מזלזלים ב'שניים מקרא'
רבנו הרבה לעורר על המצווה של 'שניים מקרא ואחד תרגום'. כשביקר אצלו כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א התאונן על כך שאפילו בני תורה (כלשונו) מזלזלים במצווה זו, למרות שזה חיוב גמור בגמרא ובשולחן ערוך. הוא בעצמו דקדק במצווה זו מאוד. בכל יום לפני התפילה היה קורא חלק מהפרשה שניים מקרא בקול רם, כדרכו תמיד ללמוד בקול, וגם את התרגום אונקלוס אמר בקול נעים.
בערב שבת קודש פרשת כי תבוא תשס"ג סמוך לכניסת שבת התפוצץ לרבנו העורק המוביל ללב. רבנו איבד הכרתו והובל לבית החולים 'הדסה עין כרם' והיה בסכנת חיים. הרופא התבטא בפני המשפחה: "זו שאלה של שעות, אולי של ימים". היו לו ייסורים קשים והוא שכב על מיטתו מתפתל מכאב.
ביום שני בחצות הלילה הוטב לו קצת. הוא פתח עיניו ופנה לנכדו שישב לידו וביקש: 'תביא לי חומש, עדיין לא סיימתי את השניים מקרא ואחד תרגום של פרשת כי תבוא".
הרב'ה לקח את החומש וקרא בו כמה פסוקים עד שעזבוהו כוחותיו ולא יכול היה להמשיך. הוא היה במצב של סכנת חיים ודבר ראשון התאמץ להשלים את הפרשה.
שייכות להנהגות גדולי ישראל
כאשר מדברים על הנהגות גדולי ישראל עולה תחושה כי הם חיו עם נשמה גבוהה, "גבוה מעל גבוה… וגבוהים עליהם" (קהלת ה, ז) ולנו אין דרך להגיע לאפס קצהו מעבודתם הרוממה.
אך הדרכים הנ"ל של חזרה בלימוד ושקידה על אותה סוגיה עם בהירות, דרך העבודה ונקיות המעשים, הם דברים הנוגעים ושייכים לכל אחד ואחד מאתנו.
וכל החפץ לעלות במעלות קדושים וטהורים, בוודאי אם יזכה לאחוז בדרכים הללו יעפיל ויתעלה כיאות במסילת הישרים העולה בית ה'.
מתוך: 'שואלין ודורשין' פרשת מטות תשע"ט