"ויקרא משה" (א', א')
(לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חיבה.. (רש"י)
'כשהייתי בארצות הברית, נפגשתי עם גבירים במלון רב-קומות והבחנתי שבכל קומה תלויה מראה גדולה. אדריכל מומחה הסביר לי שהמטרה היא לגרום לאנשים לרצות לשוב למקום, שהרי כל אדם אוהב לראות את עצמו…
כאן, בישיבה, אי אפשר לשים מראות. לכן משתדל אני להיות במקום מראה! מתאמץ שלכל אחד תהיה כאן הרגשה טובה וירצה לשוב לכאן. הא כיצד? על ידי שאני מאיר פנים לכולם, אך לא מן השפה ולחוץ חלילה, אלא אור שבא מתוך הפנים!'
(מאמרותיו של אבא)
"בהארת פנים אפשר לפעול הרבה מאוד", היה אבא חוזר ואומר, "ויש בזה קידוש השם, וחלילה להפך – זה חילול השם ממש".
פעם אמר אבא בזעזוע: "שמעתי מי שטוען, ש'הארת פנים' בקרב בני התורה אינה מוקפדת דיה. חלילה, אין אני מאמין לדברים אלו. אבל אם יש בהם מן האמת, היאך ייתכן מצב שכזה?!"
אבא הרבה לצטט את הסבא מסלבודקה, שאמר שפניו של האדם הן רשות הרבים, ועל כן כאשר אדם מתהלך בפנים זעופות, הרי הוא 'בור ברשות הרבים'! ואילו כאשר הוא מאיר פנים לזולתו ביכולתו לרוממו ולבנות בו עולמות.
אחי ר' דב זוכר איך היה אבא מהלך ברחובות ביום השבת ומברך כל אחד שנקרה בדרכו בברכת 'גוט שבת' חמימה, כשהוא מאיר פניו לכל אחד ואחד.
"הייתי ילד ולא הבנתי מנין מכיר אבא אנשים רבים כל כך!" זוכר ר' דב, "אבל פעם אחת זכיתי שאבא יסביר לי את הדבר. הוא סיפר לי כי בעת ששימש ראש ישיבה ב'כנסת יהודה', היה הולך בשבת כמה פעמים מביתו אל הישיבה וחזור. שכונת סנהדריה המורחבת, שבה שוכנת הישיבה, הייתה אז מרוחקת מעט מבתי העיר, ולא רבים היו האנשים שהלכו בדרך. והנה הבחין אבא שהאנשים אינם מברכים זה את זה לשלום. לכן קיבל עליו לברך ב'גוט שבת' את כל מי שנתקל בו בדרכו! בתוך זמן קצר נעשה הדבר למנהג בקרב צועדי הדרך הזאת, וכל האנשים ההולכים בה החלו לאחל זה לזה 'גוט שבת'".
"פעם התלוויתי לראש הישיבה בחו"ל, בהיותו במקום שבו מתגוררת סבתי", מספר בוגר הישיבה. "באחד הימים ראתה אותי סבתא עם ראש הישיבה ומייד שאלה: 'מיהו היהודי הזה?' סיפרתי לה שזהו ראש הישיבה שלי, והיא אמרה לי בהתרגשות: 'אני מכירה אותו היטב! תמיד כשהוא נמצא כאן הוא מברך אותי לשלום במאור פנים מיוחד בכל פעם שהוא עובר על פניי, אף שאינו מכיר אותי כלל!'"
באחד מלילות שבת לאחר תפילת ערבית, כאשר עברו הבחורים לפני אבא כנהוג לאמירת 'גוט שבת', התעכב ליד אבא יהודי מחו"ל שהתארח בארץ הקודש והתפלל בישיבה. אבא האריך עימו בשיחה, בעוד הבחורים ממשיכים לעבור ואבא נד להם בראשו – 'גוט שבת'.
במוצאי שבת, בשעה מאוחרת, קרא אבא לבחור צעיר משיעור א' ואמר לו: "עלי להתנצל בפניך על שלא עלה בידי להתייחס אליך כראוי בליל שבת…"
להארת הפנים של אבא הייתה השפעה עמוקה על רבים.
"לפני כשלושים שנה", סיפר אחד מראשי הישיבות, "בעודי נער, הגעתי מארצות הברית לארץ ישראל עם קבוצת נערים. עדיין לא החלטתי אז לאיזה עולם אני שייך. התלבטתי בין עולם התורה לעולם המעשה. והנה לקחו אותנו לביקור בישיבת אור אלחנן. כאשר ראיתי באיזו הארת פנים, באיזו חביבות קיבל אותנו ראש הישיבה – ידעתי מייד להיכן אני משתייך – לדרך התורה והיראה!"
אחי ר' יצחק פגש יהודי שלא היה לו קשר עם אבא, וכך סיפר לו: "שמעתי על היחס של אביך לכל אדם ועל הארת הפנים המופלאה שלו. זה תפס אותי מאוד, ומאז קיבלתי עלי שלא יעבור עלי יום בלי שאומר מילת עידוד וחיזוק למישהו!"
כך שמע גם בוגר הישיבה ר' אליאב מילר, מפי אחד מרבני הארגון:
"ילד קטן הייתי. מדי בוקר הייתי יורד בשעה מוקדמת מאוד לחכות להסעה שתיקחני לתלמוד תורה.
"יום-יום, באותה שעה בדיוק, היה ראש הישיבה יורד מביתו ועולה לרכב מסחרי פשוט של אחד מעובדי הישיבה, שהמתין לו ברחוב להסיעו לישיבה. בכל יום, בלא יוצא מן הכלל, היה ראש הישיבה מחפש אותי בעיניו הטובות, ניגש אלי בחיוך מאיר, צובט את לחיי ואומר לי בקולו החם: 'בהצלחה!'
"בכל ראש חודש הייתה הרבנית מזמינה אל ביתה את ילדי השכנים, ששבו מוקדם מלימודיהם, ובחגיגיות רבה הייתה מקרינה לנו שקופיות מעניינות. מעולם לא ויתרתי על הבילוי המענג הזה, וכמוני ילדים רבים נוספים. כי איך אפשר לוותר על הארת הפנים, על החיוך והחום שנשבו בכל פינה בבית הזה?
"קשה להאמין מה רבה השפעתו של ראש הישיבה על חיי – מאז ועד היום. מגיל עשר אני מנסה לחקות את התכונות שקרנו ממנו והחדירו בי רצון עז להיות מרביץ תורה, לצאת מוקדם בבוקר ולא להחמיץ שום חיוך לילד ברחוב. עד היום נותר בי המבט של הילד הקטן הנושא עיניים אל הרב הגדול וממתין בציפייה לחיוכו החם…"
סיפרה אישה שמתגוררת בקרבת הישיבה:
"תלאות החיים מצאוני בודדה, מגדלת את ילדיי לבדי. כאשר עברנו לגור ליד 'אור אלחנן' ביקש בני, שהיה אז בחור צעיר, לקבוע את מקום תפילתו בישיבה. חשבתי להתקשר לישיבה ולספר כי מדובר בבחור שאין אב לצידו, כדי שיקרבו אותו.
"כמה התרגשתי לשמוע מבני, כששב לאחר התפילה הראשונה בישיבה, שראש הישיבה קיבלו בחמימות גדולה ובמאור פנים מיוחד, בלי שידע מאומה על מצבו!
"מאז ועד נישואיו היה ראש הישיבה מקרב אותו ומתעניין בו, וכל יחסו אליו – כאב לבנו. הגיע היום ובני עבר ללמוד בישיבה גדולה מרוחקת, אך גם אז לא ניתק הקשר. בני שלח לראש הישיבה מכתבים בלימוד – וראש הישיבה השתדל למצוא זמן להגיב על דברי התורה של הנער ולהתעניין בקורותיו!"
ליד בנין הישיבה שוכן מפעל שיקומי לאנשים תשושי נפש. רבים מהם היו באים להתפלל בישיבה באומרם: "הרי ראש הישיבה כל כך אוהב אותי!"
אבא הרבה לעורר את התלמידים כי מעשים של חסד מזדמנים להם כל העת בין כותלי בית המדרש, ואין צורך לחפשם מחוץ לישיבה. הוא סיפר שבתקופת לימודיו בישיבת חברון התגבש עם קבוצה מחבריו לקבל מדי תקופה קבלה אחרת להתחזקות, והם היו מעדכנים את סבא המשגיח בדרכי עבודתם המוסרית.
פעם אחת נכנסו אליו ואמרו שקיבלו עליהם להתחזק בגמילות חסדים, ולכן יחפש כל אחד מהם הזדמנות לעשות בכל יום מעשה חסד אחד לפחות.
לשמע הדברים העמיד אותם המשגיח על טעותם: "אין צריכים לחפש מעשי חסד! מעשי חסד מזדמנים בכל רגע בתוך בית המדרש".
כשאך פקחו עיניהם הבינו כי אכן, הזדמנויות כאלה ישנן למכביר – להאיר פנים זה לזה, להחמיא, לשבח, לעודד…
אבא אף היה מוסיף דוגמה בשם סבא: "מצוי אצל הבחורים שכאשר אינם מבינים דבר מה בסוגיא, ניגשים אל חבר ושואלים: 'איך אתה למדת בסוגיא?' כביכול: 'אני כבר מבין את הסוגיא, אבל אני רוצה לדעת איך אתה למדת אותה…'
"הנוסח הנכון כאן הוא לומר לחבר בפשטות: 'לא הבנתי פשט בסוגיא, האם תוכל להסביר לי?'"
זוהי דוגמה להרגשה טובה שאפשר לתת לזולת בין כותלי הישיבה, בלי לחפש 'מעשים נשגבים' בחוץ.
אבא שימש דוגמה חיה להנהגה זו, כפי שהיטיב להגדיר זאת דודי רבי ישעיה לפין:
מאור הפנים הוא חלק מעצמותו של האדם, כפי שלומדים מלשון התורה על משה רבנו: 'כי קרן עור פניו'. רבי יצחק הוטנר כתב על רבי ישראל מסלנט שהוא ידע להסתיר את גאונותו ואת כל מעלותיו, אך דבר אחד לא הצליח להסתיר – את מאור פניו!
כך היה גם אצל אבא. הארת הפנים הייתה חלק מעצמיותו. היא התעצמה בעת לימוד תורה, ויותר מזה בזמן מסירת שיעור, והגיע לשיאה בהתקרב הימים הטובים. כל מי שעמד במחיצתו הושפע מהודו, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו…
הארת הפנים של אבא הייתה תמידית. היא הייתה אצלו תכונה פנימית ואמיתית שנבעה מעומק הנפש.
על כן לא היה בכוחו של שום מצב לשנות את זיו פניו של אבא או להעכירו.
(מתוך הספר 'גדלות ואדם')