בצאתי מן הכותל, למרות שהעיניים מביטות הרי שבשלב מסוים הראש מופנה משם והלאה. הרגליים אולי צועדות אחורנית, אך בכל זאת הן מתרחקות… ומגיע הרגע בו ניתק המבט, והכותל נשאר.
תמיד ניקרה במוחי המחשבה, האם הוא לא רוצה ממני משהו עתה? האם הוא לא ממשיך להסתכל מאחור? תמיד קשה הייתה עלי הפניית הראש, סילוק המבט והמחשבה.
רבבות ומיליונים פוקדים את הכותל. ביציאה נזקקים אנו לפלס דרך תיירים מרוגשים, קוריאנים ואמריקנים, צרפתיים ושוב קוריאנים… הם תמיד פורשים בלהג מאושר או במבט תם אחר המדריך התורן. אצלנו זה אחרת.
ישנה איזו פרידה מסוימת, איזו צביטה קטנה שנראית קצת תמוהה, אני הולך והכותל נשאר כאן.
לכאורה הסיבה היא פשוטה. לא מדובר כאן באתר תיירותי, חלילה. הלבבות הומים 'השב שכינתך לציון עירך', והלב משתוקק לעוצמה האדירה שהייתה מנת חלקנו בעבר.
אפנו מנסה להרגיש בריח הקטורת העז, ואוזנינו מצלצלות עדיין משירתם השמימית של אלפי לווים המנגנים בכלים שאוזן לא שמעה מאז ולעולם.
אם יעירונו בחלומות דומה עלינו כי מעולם לא זזנו מאז לעתה. כבתלת מימד מקיפים אותנו חזיונות הבית הגדול, מראות העיר והכיכר, הצריחים המחודדים והחומות האדירות, ירושלים בתפארתה.
אך הצביטה המורגשת בלבב פנימה, דומה שעל דבר אחר וכאוב היא מתבססת. האם אכן נשאיר את הכותל בתחילת מסלול קווי 3 ו-1? האם בפקק הנצחי כבר נעסוק בשיחות יוצאות ובטלפוני חולין? הכותל נשאר מאחור?
**
בימים אלו, ההיסטוריה מוגדרת מחדש על ידינו. אלפים ורבבות עוסקים בלימוד קודשים וטהרות, זבחים ומנחות. לשם מי הזבח נזבח, לשם מי העובד והנעבד. אי אפשר לומר שלא עושים כלום.
מאות אלפים מחכים מתי יבוא לידי ואקיימנה. מתי יבואו לידי ימים שהיו ואינם, ימים שהיו וישנם בלימוד הלכות הקדשים הלכה למעשה.
והריח מתבדר מן כתלי העזרה אל ההר כולו, העיר והמורדות, ומיתמר העשן כעמוד להראותנו בית והיכלו על תיקונם. לעולם לא נפסיק לחכות.