"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (יג, ל)
אין דבר העומד בפני הרצון
היה בחור מישיבת מיר בחוץ לארץ שקיבל צו התייצבות לצבא הפולני. כל ניסיונות ההתחמקות שלו עלו בתוהו והוא נאלץ להתגייס לצבא. הוא שירת במשך כמה שנים ולאחר שחרורו מן הצבא שב לישיבה – ויחזור לתלמודו…
שאל אותו המשגיח רבי ירוחם זצ"ל: "איך היה בצבא?" אמר הבחור: "כשהגעתי לצבא הייתי חלוש ופחדן, אך המציאות חישלה אותי".
וכך סיפר: "היינו פלוגת חיילים, לפנינו ניצבה שורה של סוסים וסמוך להם תעלת מים עמוקה. אמר המפקד: 'כל אחד מכם יעלה על אחד הסוסים וידלג עם הסוס על התעלה. מי שלא יצליח לדלג – יחטוף כדור בראש!'
"כל החיילים רצו לכיוון הסוסים, כל חייל בחר לו סוס ועלה עליו. ומה איתי? מעולם לא רכבתי על סוס… אך לא היתה לי ברירה. רצתי עם כולם אל הסוסים, בחרתי לי סוס, בקושי הצלחתי לטפס עליו. כשכולם היו רכובים על סוסיהם, אמר המפקד: 'קדימה, לחצות את התעלה!'
"כולם שעטו קדימה. גם אני, הפחדן הגדול וחסר הניסיון, שעטתי קדימה. אחזתי במושכות בחוזקה כדי לא ליפול, הצלפתי בשוט על הסוס, ובחסדי שמים הצלחתי לדלג מעל התעלה".
שאל רבי ירוחם את הבחור: "האם שאלת את עצמך איך הצלחת? הרי אתה מעיד על עצמך שאתה פחדן וחסר ניסיון?"
השיב הבחור: "ידעתי שאם לא אשעט קדימה ולא אצליח לדלג מעל התעלה – אחטוף כדור בראש! כשהרגשתי שחיי תלויים מנגד, הוצאתי מעצמי כוחות מיוחדים שלא הייתי מודע לקיומם".
באותו שבוע נשא רבי ירוחם שיחה בישיבה. הוא סיפר את סיפורו של הבחור, ולאחר מכן אמר:
המרגלים טענו: "לא נוכל לעלות" (פסוק לא) – לא נצליח לכבוש את ארץ ישראל, אין לנו שום סיכוי מול כל הענקים והגיבורים שיש בה.
אמר להם כלב בן יפונה: "עלֹה נעלה" – "אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו" (רש"י).
הפתגם אומר: "השמים הם הגבול". אמר להם כלב: אפילו השמים אינם הגבול, אם צריך – מטפסים עד לשמים!
הכל תלוי בהרגשה של האדם. אם הוא יודע שהוא חייב – שום דבר לא יעמוד בדרכו. אם הוא יודע שחייו תלויים מנגד, הוא יבקיע חומות ויטפס בסולמות עד לשמים. אין דבר העומד בפני הרצון!
הכל תלוי בהסתכלות של האדם על עצמו. אם יסתכל על עצמו בעין רעה – הוא לא יוכל להתעלות. הוא תמיד ייתקל בקשיים ומכשולים ומהמורות, ואז ירים את ידיו בייאוש ויאמר: חבל על המאמץ, אין סיכוי. אבל אם יסתכל על עצמו בעין טובה ויאמין בכוחותיו – שום דבר לא יעמוד בדרכו!
וכלב בן יפונה יוכיח! כלב אמר "עלֹה נעלה" – ועלה. הוא היה בן שמונים וחמש וכבש לבדו את חברון והרג את האב וארבעת בניו הענקים. ולעומת זאת, כל אלו שאמרו "לא נוכל לעלות" – לא עלו, כי לא האמינו בכוחם.
על ידי התעוררות קטנה – זוכים לזכות גדולה
לפני למעלה ממאה שנה התגורר בעיר שנחאי שבסין איש עסקים יהודי עשיר מופלג ממוצא עיראקי ושמו סאלח חרדון. בתקופתו הוא נחשב לאיש העשיר באסיה. את הונו העצום הוא עשה מהשקעות שונות, בעיקר בתחום הנדל"ן.
"וישמן ישורון ויבעט". חרדון הגיע ממשפחה שומרת מצוות, אך עם השנים הוא התרחק מהדת ואף נשא אשה גויה רח"ל. למרות שמוצאו מעיראק הוא היה פטריוט של מדינת סין שבה התגורר ותרם סכומי כסף גדולים למטרות הקשורות במורשת הסינית. הוא מימן את הדפסתם של ספרי יסוד של הדת הבודהיסטית כדי להפיצם בכל העולם, רח"ל.
לילה אחד נגלה אליו אביו בחלום וכעס עליו: ה' בירך אותך בעושר מופלג, ואתה מבזבז אותו על הבלים! מדוע אינך עושה מאומה למען מי שנתן לך את כל העושר הזה?! ומדוע אינך פועל לעילוי נשמתי?
חרדון נבהל מן החלום ופנה לאחד הרבנים המקומיים של הקהילה הבגדדית, חכם אברהם, ושאל אותו מה הוא יכול לעשות לעילוי נשמת אביו.
אמר לו הרב: שנחאי היא עיר מסחר בינלאומית, יש כאן יהודים רבים, חלקם מתגוררים בעיר וחלקם מתארחים בה לצורכי מסחר. מן הראוי שתבנה להם בית כנסת גדול.
חרדון רכש שטח גדול במרכז העיר והקים עליו בית כנסת מפואר בן שלוש קומות. אולם בית הכנסת הכיל ארבע מאות מקומות ישיבה. הוא הנציח את אביו וקרא לבית הכנסת "בית אהרן" על שם אביו, אהרן חרדון.
בית הכנסת "בית אהרן" הוקם בשנת תרפ"ז. ארבע שנים לאחר מכן נפטר סאלח חרדון. בשנים הראשונות בקושי היה שם מניין קבוע ורוב הזמן בית הכנסת היה שומם.
פרצה מלחמת העולם השניה. בשנת תש"א גלתה ישיבת מיר ממקומה. תחילה שהו תלמידי הישיבה ורבניה בוילנא, וכעבור זמן הם קיבלו אשרות כניסה ליפן. מאות תלמידי הישיבה ושני רבנים – רבי חיים שמואלביץ והמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, נסעו ברכבת הטרנס-סיבירית ליפן, שם שהו כמה חדשים, ומשם הגלו אותם שלטונות יפן לשנחאי, שהיתה תחת כיבוש יפני. הקהילה היהודית הספרדית המקומית קיבלה את פניהם ודאגה לכל צרכיהם. והיכן הם שוכנו? בבית הכנסת "בית אהרן." אולם התפילה שימש כהיכל הישיבה, והחדרים הרבים שבקומות העליונות שימשו כמטבח וחדרי אוכל מרווחים.
כשהקים סאלח חרדון את בית הכנסת הוא בנה היכל ענק המכיל ארבע מאות מקומות ישיבה. אם היו שואלים אותו בשעתו: 'לשם מה הגודל הגרנדיוזי הזה?' מן הסתם לא היתה לו תשובה… ואכן, כאמור, במשך חמש-עשרה שנה בקושי התקיים בו מניין. עד שהתברר שמן השמים כיוונו אותו לכך, כי יבוא יום והוא ישמש את ארבע מאות תלמידי ישיבת מיר כהיכל הישיבה למשך כל שנות מלחמת העולם השניה.
לאחר המלחמה עזבו תלמידי ישיבת מיר את שנחאי בדרכם לארצות הברית. בית הכנסת "בית אהרן" שוב איבד את זוהרו והתרוקן מאדם. שלטונות סין הלאימו את הבניין והוא שימש כמשרד של העיתון הממשלתי. כעבור זמן הוא הפך למפעל, ולימים הבניין נהרס ובמקומו נבנה בניין משרדים.
אותה התעוררות לשעה קצרה שהביאה את הגביר היהודי לפעול לעילוי נשמת אביו ולהקים בית כנסת לזכרו – זיכתה אותו לשמש שליח מן השמים להציל את ישיבת מיר המעטירה, ובית הכנסת הזה שימש מגדלור של תורה בקצה העולם, בתקופה של סופה וסער.
בזכות קיום מצות הכנסת אורחים בלי חשבון
בתקופות של ירי טילים מעזה ליישובי הדרום, נטשו משפחות רבות מהדרום את בתיהן עד יעבור זעם. אחת המשפחות, שמנתה שבעה ילדים, חיפשה מקום במרכז הארץ להתארח בו. לאבי המשפחה היה אח, אברך ממודיעין עילית. האברך שמע על מצוקתה של משפחת אחיו, הוא התקשר אליו והזמין אותו עם משפחתו להתארח בביתו.
המשפחה הודתה לו על ההזמנה והם הגיעו לדירה במודיעין עילית. לאברך עצמו יש משפחה ברוכת ילדים, מצבו הכלכלי היה קשה ומשפחתו התגוררה בדירה צנועה ודלה. אבל לבו היה פתוח והוא פתח את ביתו למשפחת אחיו. הדירה הפכה לדירת אירוח מאולתרת, בכל החדרים היו פזורים מזרונים על הרצפה.
האברך קנה כמויות גדולות של אוכל עבור משפחתו ברוכת הילדים של אחיו. אשתו עמדה כל היום במטבח והכינה את הארוחות עבור בני הבית והאורחים. עקב ההוצאה הכספית הגדולה, הלך האברך לגמ"ח השכונתי ולווה סכום כסף גדול. בשבתות פתחו שולחן ארוך בסלון וכולם זכו לסעודות שבת כיד המלך.
אחרי שלושה שבועות המצב הבטחוני בדרום נרגע. האח ומשפחתו הודו מקרב לב למארחים על הכנסת האורחים החמה והלבבית ושבו לביתם בדרום.
חיי משפחת האברך ממודיעין עילית שבו למסלולם, הבית חזר לקדמותו. רק אז התפנו האברך ואשתו לשוחח על החוויה המיוחדת שהיו שותפים לה. לרגע לא עלתה בלבם המחשבה: מדוע היינו צריכים להפוך את דירתנו לדירה אירוח מאולתרת ולחיות בצפיפות שכזו; מדוע היינו צריכים ללוות כסף כדי לממן את הוצאות האירוח. אם מישהו נמצא במצוקה וזקוק לאירוח – מצוה להזמינו, וברגע שפותחים את הבית – צריך לקיים מצות הכנסת אורחים במאור פנים וביד רחבה, בלי שאלות ובלי פקפוקים.
הקב"ה ראה את הכל והשיב להם כגמולם. באחד הימים היה פיצוץ בצנרת שבביתם. הם הזמינו שרברב. הוא קדח באחד הקירות במכשיר 'קונגו' ונתקל בחלל. הוא המשיך לקדוח, ולתדהמתם התגלה מעבר לקיר חלל ענק בשטח של למעלה ממאה מטרים רבועים! הם ביררו מה פשר החלל הזה, ואז נודעה להם תגלית מרעישה: בזמן בניית הבניין, הקבלן תכנן לבנות בשטח הזה חניון, אך מסיבות טכניות הוא שינה את מיקומו של החניון וסתם את החלל.
שכנים טענו שהשטח משותף ושייך לכלל השכנים. הם פנו לבירור העניין בדין תורה. הדיינים ביררו את הנושא לאשורו ופסקו שהשטח שייך לקבלן ולא לשכנים, ומשעה שהקבלן ויתר עליו – הוא שייך לבעל הדירה הצמודה לו.
האברך פינה את השטח ובנה בו דירה נוספת והשכיר אותה. דמי השכירות שימשו לו מקור הכנסה משמעותי.
האברך התגורר בדירתו במשך שנים, הוא גידל בצפיפות את משפחתו הגדולה. מעולם לא העלה על דעתו שיום בהיר אחד תצוץ לו דירה נוספת צמוד לדירתו. ממש מתנה מן השמים!
מה הפלא? מי שעשה את המוטל עליו בלי שום חשבון – הקב"ה הרעיף עליו שפע רב, 'בלי חשבון'…
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך החדש על במדבר)