הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע דקדק פעם בלשון המשנה (פסחים ב .): 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר', שלכאורה אינו מובן מהו 'בודקין את החמץ', והלא בודקין את הבית מן החמץ שבו, ונשאר המהר"י בקושיא.
בין השומעים היה גם בנו המהרי"ד זי"ע, שלימים חזר על קושיית אביו, ופתח ליישב את הקושיא במשל: למה הדבר דומה, לשני סוחרים שנסעו ליריד למכור סחורתם, והצליח ה' דרכם שבזמן קצר מכרו את הכל, ובשמחה הכינו את צעדיהם לחזור לביתם מוקדם יותר ממה שחשבו תחילה.
כיון שכן החליטו לחזור רגלי, ויצאו לדרך. לאחר כמה שעות רצו לנוח מעט מעמל הדרך לתת תנומה לעפעפיהם, אך חששו לשלום צרור המעות. כיוון שלא ידעו היכן להחביא את צרור כספם, הביטו כה וכה, ויראו כי אין איש, כי אם עדר של פרות רועות באפר, על כן השכיבו עצמם על הזרעים, ואת צרור הכסף תלו על אחד העצים.
אך סוחרים אלו לא ידעו ולא הבינו שפרות אינן רועות לבדן בשדה מרעה, ויש כאן איזה רועה המנהיג את עדרו, והוא אכן ראה איך שהם תולים את המעות על העץ, המתין הלה עד שנרדמו השנים, מיהר אל העץ – ונטל את כל הכסף לעצמו.
אך חכך בדעתו כדת מה לעשות – אם יברח עם הפרות, הרי הפרות מקימות קול רעש גדול בדרך הילוכם ויתעוררו הסוחרים משנתם ויתפסוהו בקלקלתו, ולאידך, אם יברח בלי הפרות הרי בעל הפרות יקיים בו 'פסק'. על כן מילא את התרמיל בגללים של הפרות תחת הכסף – כדי שלא ירגישו הסוחרים בקחתם את תרמיל המעות כי ריק הוא, והשכיב עצמו במקום אשר שכב עד עתה.
ואכן תחבולתו הצליחה. כאשר התעוררו הסוחרים משנתם שמחו בראותם את תרמילם 'מלא' תלוי על העץ והמשיכו בדרכם בשמחה, אולם כאשר פתחו את התרמיל חשכו עיניהם בראותם כי מלא הוא בגללים במקום הכסף. הביטו זה על זה בתדהמה ותמהו: 'איך יתכן שהפרות הגיעו לראש האילן ונטלו את צרור הכסף ומילאו אותו גללים?… ובסכלותם אמרו: נו, וכי אפשר לנו לילך אל הרב לדון 'דין תורה' עם הפרות…
ובכך סיים מהרי"ד את דבריו, כאשר הקהל שוחק על טפשותם של הסוחרים, אך לא הבינו כלל מה בין עובדא זו לקושיית מהר"י מבעלזא זי"ע.
בכל אותו זמן עמד בנו הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע מן הצד והקשיב בכובד ראש לדברי אביו, ובתום דבריו התחיל כל גופו לרעוד מרוב פחד. לשאלת החסידים הסביר באימה, שדברים עמוקים וטמירים גנז אביו בהאי עובדא:
שהנה הסוחרים נשארו בקושיא מחמת טיפשותם, ואם היה להם קצת שכל בקדקדם היו מהפכים את הקושיות לתירוצים. שהנה, דווקא מחמת שהוקשה להם איך יתכן שהפרות עלו על העץ ליטול צרור כסף, היו צריכים להסיק שוודאי היה שם רועה שהוא אשר עלה על העץ לגזול את כספם.
והנמשל, האדם ירד לעוה"ז עם תרמיל – זה הלב, ועליו למלאותו באבנים טובות ומרגליות על ידי קיום התורה ומצוות, אולם לפעמים נרדם האדם על משמרתו, כמו אותם סוחרים שנתנו תנומה לעפעפיהם, ובשעה זו מרוקן היצה"ר את לב האדם מכל הרכוש שצבר בתרמילו, ומכניס תחתם גללים – עוונות ותאוות רעות רח"ל. אמנם בהגיע זמנים טובים מתעורר האדם משנתו ובודק את לבו, והוא נדהם למצוא שם 'גללים'… אך במקום לבחון מאין מקורם של הגללים כדי להוציאם ולהחזיר לעצמו את רכושו, הרי הוא מתייאש ומשלים עם מצבו השפל.
אולם, המשכיל מבין שהקושיות הן עצמן התירוצים, ויסיק שהיצר הרע הוא המכשיל את האדם בעת תרדמתו, כמאמר החכם ב'חובות הלבבות' (שער יחוד המעשה פרק ה ) 'אתה ישן והוא ער לך', והוא אשר גזל ממנו את כל אוצרותיו, וימהר לרדוף אחריו ויתבע ממנו את רכושו ויעמוד על המשמר מכאן ולהבא שלא ירדם שנית.
ולכן בזמנים טובים של אור לארבעה עשר – 'בודקין את החמץ', ולא את הבית, כי עליו לחקור אחר שורש הדברים, מה מקור ושורש של החמץ, באיזה דרך מצא היצר פירצה למלאותו בכל אלו הגללים, ולהחזיר את האבידה היקרה, זו הנשמה הטהורה של כל יהודי.
(באר הפרשה)