"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (במדבר ט"ו, ל"ח)
מעשה בשני אחים, שבילדותם ביקש אחד מאחיו שכאשר קם בבוקר ללימודים יעירנו. אחיו עשה כבקשתו, ובבוקר התחיל להעיר את אחיו הישן. אבל מיום ליום ראה שהמלאכה קשה מדי עבורו, שזמן רב לוקח לו כדי להצליח להעירו, ומשום כן חשב על רעיון, לקחת את חוטי הציצית שלבוש בהם, ולהכניסם באוזנו של אחיו הישן, וזה בוודאי יגרום לו להתעורר. ובאמת עשה כן, ובתוך רגע אחד אחיו התעורר משנתו.
יום אחד נכנס האב לחדרם, וכשראה כן התעורר לחשוב אולי יש איסור בדבר, שאסור להשתמש בחוטי הציצית, כיוון שהציצית היא מצווה, ממילא אסור להשתמש בה שום תשמיש. ובאמת שזוהי הלכה מפורשת בשו"ע (סימן כ"א, סעיף א') שכתב: "חוטי ציצית שנפסקו, יכול לזרקן לאשפה וכו'. אבל כל זמן שהם קבועים בטלית, אסור להשתמש בהם, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום ביזוי מצווה". ובמשנה ברורה (סק"ד) הוסיף וכתב: "כל זמן שהם קבועים בטלית, אסור להשתמש בהם, אפילו אם אין לבוש עתה בהטלית, ואפילו בלילה, כיון שהוא עומד ללבישה ולצאת בהציצית ידי מצוות ציצית וכו'". מבואר בזה שיש איסור להשתמש בחוטי הציצית, כיוון שהציצית היא מצווה, ממילא כשמשתמש בחוטים לתשמישים אחרים – זה נחשב כביזוי מצווה, ולכן אסור להשתמש בזה שום תשמיש. ולפי זה צריך להיות, שאסור להעיר אדם על ידי חוטי הציצית, שזה נחשב ביזוי למצוות ציצית בכך שמשתמש בציצית לצרכים אחרים.
אוזן זו…
אלא ששמעתי על מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שבתקופה שהיה משגיח בכפר חסידים, היה לפני התפילה בבוקר נכנס לחדרים של הבחורים כדי לעוררם לתפילה, וכאשר ראה שבחור לא התעורר, היה מעוררו על ידי הציצית. הוא היה נוגע בציציותיו באוזנו של הבחור, שהיה מתעורר מיד. ועיין בזה בהקדמה לספר 'לב אליהו' (עמוד 68, בהוצאה החדשה) שסיפר על כך בהרחבה, ושמעתי גם מאחד מתלמידי הישיבה מאותה תקופה, שהצביע על אוזנו ואמר: "אוזן זו זכתה שיכנסו בה מציציותיו של ר' אליהו לאפיאן"…
ולכאורה יש לעיין מהו ההיתר בזה, הרי אסור להשתמש בחוטי הציצית שום תשמיש משום ביזוי מצווה.
אבל באמת שמעתי מהגר"נ קרליץ שליט"א, שכל האיסור להשתמש בציצית, זהו דווקא כשמשתמש בזה תשמיש של חול, שזה מוגדר כביזוי למצווה ואסור. אבל אם משתמש בחוטי הציצית תשמיש של מצווה מותר.
וממילא לפי זה, בוודאי שמותר להעיר אדם לתפילה על ידי הציצית, שזה נחשב כדבר מצווה, ומותר להשתמש בחוטים לצורך מצווה.
ממון כשר – הדרך להצלחה
"וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במדבר י"ד, ל"ג)
בספר חסידים (אות תק"ל) כותב, שכאשר יש לאדם ממון שאינו כשר שהשיגו בדרך עוולה, נגזר על אותו הממון כליה, וכל זמן שהממון הזה בידו, בניו לא יצליחו בו כדי שיתקיים הגזירה, ועי"ש.
מספר הגר"ש זיאת שליט"א, על הנהגה שראה אצל הגרב"צ פלמן זצ"ל, בעת שלמד עימו חברותא במשך כמה שנים בכולל:
הרבה פעמים, בעת שהיה נכנס עני כדי לאסוף כסף באמצע היום, והגרב"צ רצה לתת לו כמה פרוטות לצדקה, הרי אם בדיוק באותה העת לא היה לו בכיסו כסף, היה מבקש מהרב זיאת שילווה לו שקל או חצי שקל – כפי העניין, בכדי לתתו לאותו עני. ובסוף החודש היה פותח פנקס מיוחד שהיה לו בכיסו, ששם כתב במשך החודש את כל החובות הקטנים, והיה פורעם לבעליהם.
ובפנקס הזה היה כתוב אפילו חוב של אגורה אחת בלבד (ולפי אותם ימים, שאגורה היתה עדיין מטבע עוברת לסוחר), וכשהבחין בכך הרב זיאת התפלא מאוד, הרי אדם שמלווים ממנו סכום כה זעום, הוא בדרך כלל מוחל על החוב הזה, ואינו מצפה כלל שישיבו לו את המעות הללו, ומדוע צריך כל כך לדקדק ולכתוב את החובות הללו בפנקס? הרי גם אם ישכח את אותו חוב הדרך הוא שהבעלים מוחלים על כך.
ופעם אחת בעת שהשיב לו הגרב"צ את אותן פרוטות זעומות שלקח ממנו, שאלו הרב זיאת: "מדוע הרב מחזיר את הפרוטות הללו, הרי אף אחד אינו מקפיד להחזיר כאלו סכומים?".
השיב לו הגרב"צ: "דע לך, שבספר חסידים כתוב שאם אדם מאכיל את בניו דבר שיש בו סרך של גזל, הבנים לא מצליחים. יכול להיות אדם שיש לו בן צדיק, ופתאום לא מבינים מה קרה לו, מדוע הוא הפסיק להצליח. והתשובה לכך היא מחמת שהממון שהאב מאכילו הוא ממון שיש בו חשש גזל. לכן צריך להיות מאוד מאוד זהיר בכל פרוטה ופרוטה, שלא יהיה בה שום חשש גזל, ולדייק ולכתוב כל חוב אפילו של אגורה בכדי לפורעה כדת וכדין".
(מתוך 'שלמים מציון'- שלח תשע"ז)