"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים" (יט, ג)
צדקותו ופעליו האדירים של הרש"ש בל ישוערו. מדי לילה היה קם בחצות והולך לכותל המערבי. שם היה בוכה ומקונן על חורבן בית המקדש, ונראה כאדם שמתו מוטל לפניו!
הוא זכה ללמד תורה ברבים, וגילה דרך בקבלה, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. הוא כתב את ספרו "נהר שלום", וכן ספר הגהות על עץ החיים שנקרא "הגהות השמש".
צניעותו וענוותנותו היו פלא פלאים! החיד"א סיפר שבחורף אחד בדרכו לישיבה הבחין באלמנה הצועדת ברחוב עם ילדיה, כשרק בגדיה לגופה ללא מעיל. בו במקום פשט את מעילו, נתן אותו לאלמנה והורה לה: "הזדרזי ללבוש את המעיל כדי שלא תתקררי! גשם בחוץ!"… הוא עצמו הסתלק במהירות מן המקום והמשיך ללכת ללא מעיל.
עוד מספרים: תפקידו של השמש בישיבת המקובלים היה להעיר את החכמים שהתגוררו בחדרים בתוך הישיבה, ולדאוג שבשעת חצות יהיו כולם ערים, כי חמור בעיניהם עניין חצות מאד. בנו של הרש"ש, אשר כינה עצמו ח"י בשמ"ש – חזקיה יצחק בן שלום מזרחי שרעבי – העיד כי פעמים רבות היה רואה את אביו לא ישן גם בתחילת הלילה, מפחד שתטרפנו שינה ויפסיד את שעת חצות.
באחד הלילות נרדם השמש עצמו על משמרתו. שעת חצות הלכה והתקרבה, והרש"ש הבחין בהיעדרו של השמש. הוא ריחם עליו והניח לו לישון, נטל בידו את הפנס שלו, והלך בעצמו להעיר את כולם. החכמים לא הבחינו בחושך מי מעיר אותם והניחו כי היה זה השמש. כשבאו לבית הכנסת מצאו אותו מוכן לתפילה ומחומם כראוי, אך השמש לא נראה בשום מקום. הלכו לחפשו ומצאו אותו ישן. תהו: מי העיר אותנו? וכששתק הרב הבינו כי הוא עצמו עשה זאת…
בקדושתו העליונה זכה לחולל נפלאות. מור אבי זצ"ל סיפר כי היה יהודי מסכן שלפרנסתו עסק בניקיון. הוא היה עני מרוד, והכסף שקבל תמורת עבודתו הספיק לו רק בקושי למחייתו ולמחיית בני ביתו. מדי ערב היה קונה מעט לחם, בחורף הצליח לקנות מעט גבינה, ובקיץ נהג לקנות אבטיח.
באחד הימים קנה אבטיח ונשא אותו מתחת בית שחיו. בדרכו הביתה הבחין בו ערבי אחד, חמד לצון, ובתנועה מהירה גלגל מידו את האבטיח והתרחק אתו במהירות. הצטער היהודי צער גדול, ומאחר והיה בדיוק ליד ישיבת בית א-ל, נכנס לשם כשדמעתו על לחיו. ראה אותו הרש"ש ושאל מה אירע לו. השיב היהודי: "את האבטיח שילדיי ואני צריכים לאכול הערב גנב לי הגוי".
הורה לו הרש"ש שלא יפחד וילך בדרך שבה הלך הערבי. שמע היהודי והלך. תוך זמן קצר ראה את הערבי הגנב מחזיק בידו את האבטיח שלו ומגלגל אותו מיד ליד. הערבי לא חשב להסתתר, בנבזותו בירך את היהודי לשלום, ותוך כדי כך החליט לאכול את האבטיח לנגד עיניו. הוא הניחו על בטנו, הרים סכין גדולה והתכונן לנעוץ בו, אלא שבאורח פלא סטתה הסכין ממסלולה המקורי, והערבי תקע אותה בשיא כוחו בתוך חזהו… ראה היהודי אותו שוכב מתבוסס בדמו, נטל את האבטיח שלו, והלך לחיים ולשלום…
ועוד אירע – בשער האשפות התגורר שייח ערבי שונא יהודים. באחד הימים החליט כי אין לו כח לראות עוד הלוויות יהודיות העוברות משם בדרכן להר הזיתים. הוציא מן המושל צו האוסר על מעבר הלוויות בשער האשפות. ליהודים לא נותרה ברירה אחרת, אלא להאריך את הדרך – לסובב את שער יפו ושער שכם, ומשם להגיע להר הזיתים. באו לרש"ש לתנות את הקושי. אמר להם: "אל תפחדו, אם תהיה עוד לוויה, קראו לי". הוא הוסיף ואמר שיקראו לו גם אם יהיה בישיבה, משום שיש בכך עניין גדול לכלל ישראל, ומותר לבטל על כך תורה.
בלוויה הבאה שהיתה, קראו לו. הוא הורה לעבור כרגיל בשער האשפות. השייח ראה מביתו את המלווים וחמתו בערה בו. הוא יצא אל מרפסת ביתו, הוציא את ראשו מבין הסורגים והחל לצעוק עליהם. הרש"ש הורה להם להתעלם ולהמשיך ללכת, בעוד הגוי מלמעלה ממשיך לצעוק. והנה אירע דבר פלא – הסורגים החלו להתקרב זה לזה ולהתהדק סביב צווארו. הם נסגרו ונסגרו, עד שהגוי נחנק למוות, והגזירה בוטלה.
מעניין לדעת, ששנים אחרי פטירת הרש"ש חודשה הגזירה. או אז הגיע חכם אשכנזי שהחליט לעשות לעניין סוף. הוא התחפש למת, עטה על גופו תכריכים, והורה לשאת אותו על גבי אלונקה כאילו הוא מת. הוא דאג להצטייד מבעוד מועד בקרשים, מקלות ומעט אבנים, אותם החביא מתחת למקום משכבו. מלוויו הלכו ובכו כדרך מלווים בלוויה אמיתית. כשעברו בשער האשפות התנפל עליהם ה'שבאב' ורגם אותם באבנים ומרגמות. כפי שסוכם מראש, נטשו המלווים את האלונקה ומיהרו לברוח משם. לנגד עיני הנערים החלה האלונקה לנוע הנה והנה, ועד מהרה יצא משם המת, עטוף בתכריכיו הלבנים, השליך עליהם אבנים והיכה אותם במקלו. בהלה גדולה אחזה בנערים. הם נפוצו לכל עבר בקריאות: שד! שד!… ומני אז – ותשקוט הארץ ארבעים שנה…
(רבי בן ציון מוצפי שליט"א – דורש ציון)